נקודת השפל הקשה ביותר של הפורענות מתבטאת בהתפרקות מוחלטת של הקשרים האנושיים והמשפחתיים הטבעיים, כתוצאה ממצוקה קיצונית. הפרשנים מסכימים כי בעקבות התועבות וחילול המקדש, יוטל על העם עונש חסר תקדים בחומרתו.
בשל הרעב הכבד והמצוקה שייווצרו בזמן המצור, אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים וכן להפך – אנשים יגיעו למצב שבו יאכלו את גוויות קרוביהם המתים [ביאור שטיינזלץ]. הזירה להתרחשות זו מודגשת במילה בְּתוֹכֵךְ, המכוונת לתוך העיר ירושלים הנצורה [מצודת דוד, אברבנאל].
לאחר תלאות המצור, יבוא שלב נוסף של פורענות המבוטא במילים וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים. המילה שְׁפָטִים מציינת עונשים קשים ואכזריים במיוחד, גרועים יותר מהמילה הרגילה "משפטים" [מלבי"ם]. עונשים אלו יבואו לידי ביטוי במשפט שיערוך האויב, כדוגמת נבוכדנצר, למלך צדקיהו ולשאר הבורחים מן העיר שייתפסו וייהרגו [מלבי"ם].
לבסוף, הניצולים שיישארו בחיים ייענשו בגלות. המילה וְזֵרִיתִי משמעותה אפזר [מצודת ציון], והמילה רֽוּחַ מכוונת לפאות ולכיוונים השונים [מצודת ציון]. כלומר, שארית העם תפוזר לארבע כנפות תבל [מצודת דוד, אברבנאל], ולמדינות שונות כגון מצרים, בבל, מואב, עמון ואדום [רד"ק].
פסוק זה מהווה למעשה את פתרונו של משל חלוקת השער שהוצג קודם לכן בנבואה. חלוקת העונשים בפסוק מקבילה במדויק לחלוקת העם לשלישים: הרעב ואכילת הבשר בתוך העיר מקבילים לשליש שיישרף באש או ימות במגפה בתוך ירושלים; הדינים הקשים שייעשו בבורחים מקבילים לשליש שיוכה בחרב סביבות העיר; ופיזור השארית מקביל לשליש האחרון שיופץ לגלות [מלבי"ם, אברבנאל].