הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית בשערות ספורות, המשקפת את גורלה של שארית פליטה מתוך העם. ברמה המילולית, הציווי לקחת מְעַט בְּמִסְפָּר מתייחס ללקיחת שערות בודדות [ביאור שטיינזלץ]. המילה וְצַרְתָּ משמעותה קשירה, והמילה בִּכְנָפֶיךָ מכוונת לשולי הבגד ולקצותיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה טקסטואלית, המילה אוֹתָם נכתבת כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו, בניגוד להופעתה החסרה בפסוק העוקב [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולת הקשירה בכנף הבגד מהווה משל לקבוצה קטנה של ניצולים. הפרשנים מסכימים כי קבוצה זו מיוצגת על ידי גולי בבל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. הם מתוארים כמעטים מכיוון שמספרם היה זעום ביחס להמונים שגלו לארצות אחרות [מצודת דוד, אברבנאל], והם מנו עשרת אלפים גולים בלבד [רד"ק]. פעולת הקשירה בכנף הבגד מסמלת שמירה והגנה מיוחדת; כשם שחפץ הצרור בבגד שמור היטב, כך נשמרו הגולים בבבל כדי שיוכלו בבוא העת לשוב לירושלים ולבנות את הבית השני [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. בהקשר היסטורי זה, יש הרואים בפסוק חלק מנבואה רחבה יותר המקיפה לא רק את חורבן הבית הראשון, אלא גם רומזת לתקופת הבית השני ולגלויות שיבואו בעקבותיו [אברבנאל].
לעומת זיהוי הניצולים כגולי בבל, ישנה גישה חלופית המפרשת כי אותם מעטים אינם הגולים, אלא דווקא דלת העם. לפי פירוש זה, מדובר באנשים העניים ביותר שהושארו בארץ ישראל על ידי נבוזראדן שר הטבחים, כדי לשמש ככורמים וחקלאים תחת שלטונו של גדליה [מלבי"ם].