חורבנה של ירושלים אינו מסתכם באסון מקומי בלבד, אלא הופך לתצוגת תכלית היסטורית מהדהדת עבור העמים השכנים. העונש הכבד מיועד להיות כה מוחלט ומוכוון בהשגחה גלויה, עד שהעיר הופכת לסמל אוניברסלי של אזהרה ותדהמה. מבחינה סגנונית, הנביא משתמש כאן במעבר מקובל משפה של נסתר אל נוכח, כאשר הוא פותח בדיבור על העיר בגוף שלישי ועובר לפנות אליה ישירות [רד"ק, אברבנאל].
העיר תהיה לחֶרְפָּה וּגְדוּפָה, כלומר לביזיון עמוק ומוחלט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפל המילים נועד לחזק ולהעצים את תיאור ההשפלה. ירושלים תהפוך למטבע לשון של קללה, וכאשר ירצו לקלל מקום אחר, יאחלו לו שגורלו יהיה כגורלה [ביאור שטיינזלץ]. חורבנה לא יתבטא רק בהיותה שוממה מיושביה, אלא בכך שתהווה יעד לגידוף ולעג [אברבנאל]. לעומת קו זה, יש המבחינים בין המושגים: החרפה היא הבושה שתחווה העיר על מעשיה הרעים, ואילו הגדופה מתייחסת לחילול הקודש ולגידוף תורת ישראל ואלוהיה על ידי הגויים, מעשה שעליו הם עתידים להיענש בעצמם [מלבי"ם].
בעקבות החורבן, ירושלים תהווה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לעמים. משמעות המילה מוסר היא תוכחה ואזהרה. הגויים שיראו את מצבה יפיקו לקח, וייסרו זה את זה לבל יעשו רע, פן יבוא עליהם עונש דומה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. המילה ומשמה מבטאת תמהון לבב והשתוממות נוכח עוצמת הרעה שניחתה על העיר.
התדהמה של אומות העולם תנבע מההכרה הברורה כי הפורענות, המתוארת במילים בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה, אינה תוצאה של אסון טבע, מקרה עיוור או גורל, אלא עונש השגחי מכוון ומוצדק שניתן כגמול על חטאי העם [מצודת דוד, אברבנאל]. כפל הלשונות של כעס וחמה נועד להדגיש את חומרת הדין [רד"ק]. הפסוק נחתם בהצהרה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, המהווה חותם אלוהי לכך שהגזרה היא החלטה שמימית מוחלטת, ויש בכוחו של ה' לקיימה במלואה [מצודת דוד].