חרון אפו של ה' מגיע לנקודת אל חזור, ומתבטא בגזר דין קשה הנחתם בשבועה מוחלטת. דברי הנבואה מציגים את תגובתו הישירה של ה' לחילול הקודש החמור ביותר שנעשה בתוככי בית המקדש.
המילים חַי אָנִי וכן הצירוף אִם לֹא משמשים כאן כלשון שבועה אלוהית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כפל השבועה בפסוק נועד להדגיש את חומרת העונש והגזירה שיבואו בעקבות מעשי העם [מצודת דוד, מלבי"ם].
הסיבה לשבועה הקשה מפורטת במילים יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת. המפרשים מסכימים כי טומאה זו מתייחסת לאירוע היסטורי ספציפי: מעשיו של המלך מנשה, שהעמיד את פסל האשרה בתוך בית המקדש [רד"ק, מצודת דוד]. הכתוב מחלק את החטאים לשני סוגים נפרדים: שִׁקּוּצַיִךְ ותּוֹעֲבֹתָיִךְ. כאשר מילים אלו מופיעות יחד, המונח שִׁקּוּצַיִךְ (מלשון שקץ ומיאוס) מכוון באופן ישיר לעבודה הזרה שהוכנסה להיכל, ואילו המונח תּוֹעֲבֹתָיִךְ מתייחס ליתר החטאים החמורים שעשו, כדוגמת גילוי עריות [מלבי"ם, מצודת ציון].
בתגובה למעשים אלו, ה' מצהיר: וְגַם אֲנִי אֶגְרַע. משמעות המילה היא חיסרון והפחתה [מצודת ציון]. הפרשנים מזהים כאן עיקרון ברור של מידה כנגד מידה: כשם שעם ישראל גרע מכבודו של ה' בכך שהכניס שיקוצים לביתו, כך ה' יגרע מכבודם של ישראל, ויהפוך אותם לבזויים בעיני אנשים זרים שיעשו בהם שפטים [רד"ק, מצודת דוד]. עונש זה מהווה למעשה תוספת אלוהית ישירה על ההרס וההפחתה שיזרעו הרעב והאויב באופן טבעי [מלבי"ם].
מעניין לציין כי סביב המילה אֶגְרַע קיימת מסורת נוסח ייחודית. בעוד שברוב הספרים ובמסורת בני ארץ ישראל המילה נכתבת באות רי"ש, קיימת מסורת בבלית שלפיה המילה נכתבה באות דל"ת, "אגדע". מסורת זו משתקפת גם בתרגום הארמי העתיק שתרגם את המילה כלשון קטיפה וגדיעה [מנחת שי].
העונש יונחת באכזריות וללא רחמים, כפי שמודגש במילים וְלֹא תָחוֹס (תרחם) עֵינִי וכן וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גם בחוסר הרחמים פועל עקרון המידה כנגד מידה: כשם שעם ישראל לא חמל על כבודו של ה' וחילל אותו [רד"ק], וכשם שהם לא חמלו על ילדיהם שלהם כאשר שחטו אותם כקורבן לעבודה זרה, כך ה' לא יחמול עליהם בשעת עונשם [מצודת דוד].