הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית דרמטית, המהווה אות וסימן רביעי לתושבי ירושלים לקראת סוף ימי המצור. פעולה זו ממחישה באופן ויזואלי ונוקב את החורבן המוחלט ואת הגלות העתידים לבוא על העם. עם זאת, יש המדגישים כי הציווי כולו התרחש במראה הנבואה בלבד ולא במציאות, שכן לא ייתכן שה' יצווה על נביא לעבור על איסור התורה ולהשחית את פאות זקנו [רד"ק, אברבנאל].
הציווי נפתח במילים קַח־לְךָ ובהמשך תִּקָּחֶנָּה לָּךְ. החזרה על המילה "לך" נועדה להדגיש כי על הנביא לבצע את הפעולה בעצמו ולעצמו, מבלי להיעזר באדם אחר [אברבנאל]. הנביא נדרש לקחת חֶרֶב חַדָּה, אשר מסמלת את חרבו של נבוכדנצר מלך בבל [רש"י]. הפסוק ממשיך ומפרש כי הכוונה היא לתַּעַר הַגַּלָּבִים, כלומר סכין גילוח חריפה במיוחד המשמשת את הספרים לחיתוך מהיר [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים מונח זה ככלי עבודה של מעבדי עורות [רש"י].
לאחר מכן מצטווה הנביא: וְהַעֲבַרְתָּ עַל־רֹאשְׁךָ וְעַל־זְקָנֶךָ. פעולת הגילוח והשחתת השיער בתער מסמלת חורבן והשחתה גמורה [אברבנאל]. עצם ניתוק השיער הדבוק לגוף משמש משל לעם ישראל, שהיה דבוק בה', וכעת ה' מנתק ומעביר אותם מעליו. יתרה מכך, ישנה משמעות להבדל שבין הראש לזקן: שיער הראש, שנוהגים לגלחו, מסמל את הרשעים, ואילו שיער הזקן, הנחשב לכבוד, מסמל את הצדיקים. גילוח שניהם יחד מלמד על גזירה קשה שבה יספו צדיקים יחד עם רשעים [מלבי"ם].
בשלב האחרון, נאמר לנביא: וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם. עליו להשתמש במאזניים כדי לשקול ולחלק את השיער שגילח לחלקים שווים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חלוקה משולשת זו רומזת לגורלות השונים והטרגיים המצפים לעם ישראל: שליש ימותו ברעב ובמגפה בתוך ירושלים הנצורה, שליש ייהרגו בחרב האויב בעת ניסיונם לברוח מהעיר, והשליש הנותר יפוזר ויופץ לגלות קשה ברחבי העולם, שם תמשיך חרב הרדיפות להשיג אותם [אברבנאל].