הנביא נדרש לבצע פעולה סמלית דרמטית בשיערו המגולח, הממחישה את החורבן המוחלט המצפה ליושבי ירושלים. העברת השיער בתער מסמלת השחתה וכליון מוחלט [רד"ק], וחלוקת השיער לשלושה חלקים משקפת את הגורלות השונים והטרגיים של העם.
את השְׁלִשִׁית הראשונה של השיער מצטווה הנביא לשרוף: בָּאוּר, בלהב אש קטן, תַּבְעִיר, כלומר תתחיל את ההבערה שתלך ותגדל לאש שורפת [מלבי"ם, מצודת ציון]. פעולה זו נעשית בְּתוֹךְ הָעִיר הסמלית שחקק הנביא קודם לכן על לבנה, כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר, עם השלמת 430 ימי המצור הסמליים שעשה על הלבנה [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי חלק זה הוא משל לתושבים שימותו בתוך ירושלים מרעב ומדבר לקראת סוף ימי המצור. הרעב הכבד והמייסר נמשל לאש השורפת את הגוף [רש"י].
על החלק השני אומר ה': וְלָקַחְתָּ אֶת־הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ, מסביב לאותה לבנה המסמלת את העיר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. שלב זה מסמל את אלו שימותו בחרב האויב מחוץ לחומות העיר בזמן המלחמה [מלבי"ם, מצודת דוד]. באופן ספציפי, הדבר מרמז על הבורחים מירושלים, כדוגמת המלך צדקיהו וסיעתו, שהכשדים רדפו אחריהם, השיגו אותם והרגו אותם בערבות יריחו, בסביבות ירושלים [רש"י, רד"ק].
לגבי החלק האחרון נאמר: וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ, תפזר ותעיף באוויר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. זהו סמל לגולים שיברחו ויתפזרו למקומות רבים בכנפות הארץ [מלבי"ם, מצודת דוד]. אולם גם שם הם לא ימצאו מנוח, שכן ה' מוסיף: וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם, ארוקן ואשלוף את חרבי מנדנה כדי לרדוף אחריהם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שגם במקום גלותם ומנוחתם, ה' יגרה בהם את האויב שישפוך את דמם [מלבי"ם, מצודת דוד]. חלק מהפרשנים מזהים קבוצה זו באופן נקודתי עם הגולים שברחו למצרים יחד עם יוחנן בן קרח. הנביא הזהיר אותם מפני החרב, ואכן היא השיגה אותם שם כאשר נבוכדנצר החריב את מצרים והרגם [רש"י, רד"ק].