לאחר נבואות החורבן שהוצגו באמצעות משלים וסמלים, מתבאר כעת הנמשל הגלוי, המציב את ירושלים במוקד הבמה הגאוגרפית והרוחנית של העולם. בחירת מיקומה של העיר אינה מקרית, אלא נושאת משמעות עמוקה ותכלית מוסרית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ מלמדות שירושלים ממוקמת באמצע העולם ובמרכז היישוב האנושי. מיקום זה נבחר בקפידה משום שזהו המקום המובחר ביותר, בעל האוויר הטוב והממוזג מכל שאר הארצות [מצודת דוד, רד"ק]. רעיון זה מקבל ממד ציורי בכך שירושלים משולה ללב הנמצא באמצע הגוף, בעוד שאר הארצות והעמים מקיפים אותה ממש כשם ששאר האיברים מקיפים את הלב [אברבנאל]. המטרה בהצבת העיר במיקום כה אידיאלי ומרכזי הייתה לטובת יושביה, כדי שיחיו בדרך ישרה ויקיימו את משפטי ה' [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את החלוקה הגיאוגרפית בפסוק באופן מקומי יותר. לפי גישה זו, הביטוי בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם מתייחס לעמים הרבים שחיו בתוך גבולות ארץ ישראל עצמה, כמו שבעת עממי כנען, ואילו המילים וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת מכוונות לממלכות הזרות הנמצאות מחוץ לארץ ישראל, שכן המילה אֲרָצוֹת בספר יחזקאל משמשת לציון מקומות מרוחקים [מלבי"ם].
מתוך הבנת מעמדה המרכזי והייחודי של ירושלים, מתעצמת הטרגדיה של חטאיה. אף על פי שהעיר זכתה למיקום הנבחר ביותר שנועד להנחות את יושביה לטוב, הם בחרו להמיר את חוקי ה' ברשעה. למרבה האירוניה, בעוד שהגויים שסביבם שמרו על חוקיהם ועל אמונתם ולא נטשו אותם, יושבי ירושלים מאסו במשפטי ה' והרשיעו לעשות אף יותר מהעמים שהקיפו אותם [רד"ק, אברבנאל].