עונשם של ישראל חורג מן הפגיעה הפיזית והגירוש, ומתרחב אל ממדי ההשפלה והביזיון הפומבי בזירה הבינלאומית. העיר והארץ לא רק ייחרבו, אלא יהפכו למוקד של לעג.
הפרשנים מסכימים כי המילה לְחָרְבָּה נגזרת מלשון חורבן ושממה. משמעות הקללה היא שירושלים וארץ ישראל יישארו שוממות והרוסות, מצב שיעצים את היותן וּלְחֶרְפָּה – לבושה וביזיון. ההשפלה תהיה צורבת במיוחד בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ, שכן ארצותיהם של העמים השכנים ימשיכו להיות מיושבות ופורחות, בעוד שארץ ישראל תעמוד בחורבנה [רד"ק]. כתוצאה מכך, לְעֵינֵי כָּל־עוֹבֵר, כל אדם שיחלוף בדרך ויראה את השממה, ישתומם, ישרוק בפליאה ויחרף את העם על מצבו [רד"ק, מצודת דוד].
לצד ההתמקדות בחורבן הפיזי של הארץ וירושלים, ישנה גישה הקושרת את הפסוק לשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, כהמשך לנבואות הזעם הקודמות שניבאו כי אש תצא ותכלה את העם. לפי פירוש זה, הפסוק מכוון אל שארית הפליטה שנמלטה למצרים לאחר רצח גדליה בן אחיקם. על פי קו זה, המילה לְחָרְבָּה אינה מתארת רק את חורבן המבנים, אלא מרמזת לאלו שנהרגו בחרבו של נבוכדנצר במצרים, ואילו הנותרים ששרדו את החרב התפזרו בארצות השונות והיו וּלְחֶרְפָּה בגלותם [מלבי"ם].