הפעולה הנבואית החותמת את רצף הסמלים ממחישה כיצד הפורענות ממשיכה לרדוף גם את שארית הפליטה הקטנה ששרדה. האש אינה נעצרת בחורבן המיידי, אלא מתפשטת והופכת לסמל של כליון מתמשך המקיף את העם כולו לאורך הדורות והגלויות.
הציווי וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח מתייחס לאותם מתי מעט שנותרו מהשליש האחרון של העם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], אשר נשמרו כביכול קשורים בכנפי בגדו של הנביא [מצודת דוד].
ההוראה וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מתפרשת על ידי המפרשים בשני צירי זמן היסטוריים. במישור של תקופת בית ראשון וגלות בבל, הפעולה רומזת לרשעים שגלו לבבל ונספו שם, ובפרט לצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה, שאכן נשרפו באש על ידי מלך בבל [רש"י, רד"ק]. כיוון היסטורי נוסף מאותה תקופה קושר זאת להרוגים הרבים שנפלו על ידי ישמעאל בן נתניה לאחר החורבן [מלבי"ם]. מנגד, יש המעתיקים את המראה אל תקופת חורבן בית שני, ורואים באש רמז להמונים שימותו ברעב ובמגפה בעת המצור של טיטוס והרומאים על ירושלים [מצודת דוד].
ההכרזה מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מלמדת כי מתוך המעשה הסמלי הזה, או מתוך אותו קומץ שהושלך לאש, תתפשט הפורענות לכלל ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. התפשטות זו מתבטאת בכך שחלק מהעם ימותו באש בתוך העיר, אחרים יוכו בחרב בבריחתם, והשאר יתפזרו ויימקו בגלויות השונות [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, האש שיצאה מאותה שארית מתייחסת לתוצאות ההרסניות של רציחת גדליה, שבעקבותיה ירדו הנותרים למצרים ולא נותרה מהם פליטה [מלבי"ם]. במבט רחב יותר, האש מסמלת גזירה המקיפה את כולם, בין אם אלו שנותרו בירושלים ובין אם אלו שכבר גלו [רד"ק]. יתרה מזאת, האש מחברת בין הגלויות: הפורענות של גלות בית שני תתפזר בכל הארצות, ובעוון אנשי גלות זו יסבלו מחרב, רעב ודבר גם צאצאי גלות בית ראשון הפזורים בעולם [מצודת דוד].