תארו לעצמכם מצב שבו נראה שהסכנה הגדולה כבר חלפה, אבל אז מתברר שהקשיים עדיין ממשיכים. הנביא מקבל מה׳ הוראה לעשות מעשה מיוחד שמסמל את מה שיקרה לעם. הוא מצטווה לקחת קבוצה קטנה, אלו שהצליחו לשרוד ולהישאר אחרי החורבן. המילים וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח מתכוונות לאותם מעט אנשים שניצלו, כאילו הנביא שמר עליהם מוגנים קרוב אליו.
אבל אז מגיעה הוראה נוספת. ה׳ אומר לנביא: וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ. כמובן שזהו מעשה סמלי. האש מסמלת את הצרות והתקופות הקשות שימשיכו ללוות את העם גם כשהם יגיעו לארצות אחרות בגלות.
בסוף נאמר מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. כלומר, הקשיים לא יישארו רק אצל אותה קבוצה קטנה, אלא יתפשטו וישפיעו על כל עם ישראל, בכל המקומות שאליהם הם יתפזרו. המסר הוא שלפעמים ההשפעה של החורבן לא נעצרת בבת אחת, אלא ממשיכה ללוות את העם לאורך הדורות.