עונש כבד ומוחלט נגזר על העם, המורכב משרשרת של פגעים קטלניים: רעב, חיות טרף, מחלות ומלחמות.
המונח וְשִׁכְּלֻךְ מבטא מוות, הריגה והשמדה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באופן ספציפי, פעולת השיכול מתייחסת לאובדן הילדים. הרעב והחיות הרעות יפגעו אמנם גם במבוגרים, אך הם יכו בעיקר בקטנים, שכן הם אינם מסוגלים לשאת את ייסורי הרעב באותו אופן, ואין ביכולתם להתגונן בכלי נשק מפני חיות הטרף [רד"ק].
ההכרזה וָדָם מתארת את הדם שיישפך מן ההרוגים [מצודת דוד], והיא מתייחסת למוות בחרב. לאורך הדברים נוצרת כפילות לכאורה, שכן מוזכר גם דם שיעבור בארץ וגם חרב שתובא עליה. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון שנועד להדגשה בלבד [מצודת דוד], ישנה גישה המבחינה בין שני סוגי איומים ביטחוניים: וָדָם יַעֲבָר־בָּךְ מכוון לחרב של צבא אויב העובר בארץ בדרכו ליעד אחר, מבלי שכוונתו הראשונית הייתה להילחם בישראל. לעומת זאת, וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ מתארת מתקפה מכוונת וישירה של אויב שה' העיר את רוחו במיוחד כדי להילחם בישראל ולהגלותם [רד"ק].
הדברים נחתמים בהצהרה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, המדגישה כי מאחר שה' הוא שגזר את הפורענות, הרי שיש בידו את הכוח המלא להוציאה לפועל והיא תתקיים בוודאות [רד"ק, מצודת דוד].