ייעודה המקורי של ירושלים היה לשמש מגדלור מוסרי ורוחני לעמים, אך המציאות טפחה על הפנים. במקום להוות דוגמה, העיר שקעה לשפל עמוק והפכה לגרועה ולמושחתת יותר מאומות העולם שסביבה.
הפרשנים מסכימים כי המילה וַתֶּמֶר נגזרת מלשון תמורה, חילוף ומרי. ה' העניק לישראל חוקים ישרים, אך הם בחרו להחליף ולהמיר אותם ברשע. הפסוק מחלק את מערכת המצוות האלוהית לשני סוגים: מִשְׁפָּטַי, המציינים את הדינים שבין אדם לחברו שיש בהם הגיון ושכל אנושי, ו-חֻקּוֹתַי, המציינים את המצוות שבין אדם למקום שאין להן טעם גלוי [מלבי"ם].
הפסוק מדגיש כי ישראל הרשיעו מִן־הַגּוֹיִם ו-מִן־הָאֲרָצוֹת. הפרשנים מציגים כמה רבדים להשוואה זו. ברובד הבסיסי, ירושלים אימצה את המנהגים הגרועים ביותר מהעמים השכנים, והגיעה לדרגת רשע העולה על שלהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ברובד המהותי יותר, ישנו הבדל תהומי בין חטאי אומות העולם לחטאי ישראל. אומות העולם מתנהלות על פי נימוסים ומשפטים אנושיים שייסדו חכמיהן. אף על פי שחוקים אלו אינם מושלמים, העמים אינם מתכוונים למרוד בה' במזיד, שכן הם אינם מכירים את החוק האלוהי. לעומת זאת, ישראל זכו לקבל את המשפט האלוהי, אך בחרו להפנות לו עורף ולעשות את ההפך הגמור בשאט נפש [מלבי"ם]. יתרה מכך, בעוד שהגויים מעולם לא קיבלו על עצמם את התורה, ישראל קיבלו אותה מתוך מחויבות ואז הפרו אותה [רש"י]. הבדל נוסף שניכר הוא בנאמנות לחוק: אומות העולם שומרות אמונים למערכת המשפט שלהן ואינן מואסות בה, ואילו ישראל מאסו בחוקים שניתנו להם מבוראם [רד"ק].
סופו של הפסוק, כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא־הָלְכוּ בָהֶם (כלומר, לא הלכו בדרך החוקים [מצודת דוד]), מציג הידרדרות רוחנית הגיונית. ברגע שישראל הגיעו למצב שבו מאסו אפילו במשפטים השכליים וההגיוניים, היה זה אך טבעי וברור מאליו שהם יעזבו לחלוטין את החוקים שאין להם טעם גלוי [חומת אנך].