זעמו של ה' מגיע לנקודת השיא והסיום שלו, תוך מעבר חד מזעם פעיל והרסני למצב של רגיעה, נחמה והכרה ציבורית באמת הנבואית. העונש הכבד אינו רק תגובה לחטא, אלא מהלך חינוכי שנועד להבהיר את מקור הגזירה ואת סיבתה.
הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין המונחים השונים המבטאים כעס. חֲמָתִי מתארת את הכעס הפנימי השמור בלב, בעוד המילה אַפִּי מבטאת את הכעס היוצא מן הכוח אל הפועל בצורת עונש מעשי [מלבי"ם]. התהליך מתחיל בביטוי וְכָלָה אַפִּי, שמשמעותו השלמה וסיום של חרון האף והעונש החיצוני [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. לאחר מכן מגיע השלב של וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי, בו ה' ישכך וירגיע את כעסו הפנימי, כך שרוחו לא תציק לו עוד [רש"י, שטיינזלץ]. לבסוף נאמר וְהִנֶּחָמְתִּי, מילה הנגזרת מלשון תנחומים, ובנויה מבחינה דקדוקית בבניין התפעל (במקום "התנחמתי") [רד"ק, מצודת ציון]. הכוונה היא שה' כביכול יתנחם על הצער והכעס שגרמו לו בני ישראל [רש"י, מצודת דוד].
יש הסבורים כי שלושת שלבי הרגיעה הללו מקבילים לשלושת חלקי העונש שנגזרו על העם קודם לכן בפרק: וְכָלָה אַפִּי מתייחס לשליש שימותו בתוך העיר, וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי מכוון לשליש שייפלו בחרב סביבות העיר, וצירוף המילים וְהִנֶּחָמְתִּי נאמר על השליש האחרון שיתפזר לכל עבר [מלבי"ם].
מטרת הענישה המוחלטת היא וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי. כאשר תשלם הרעה, יכירו כולם כי הגזירה באה מאת ה' כהשגחה מדויקת, ויוכח כי הנביא לא בדה את הדברים מלבו [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה בְּקִנְאָתִי מתפרשת ככעס עז [מצודת ציון], אשר התעורר במיוחד בשל הפגיעה והטומאה שהכניסו למקדש, מה שגרם לה' שלא להפעיל את מידת הרחמים הרגילה שלו, אלא לכלות בהם את חמתו [מלבי"ם].
מבט עמוק נוסף מציג הבחנה בין סוגים שונים של גזירות אלוהיות. לעיתים ה' מדבר בחרון אף כדי להרע, ועצם הדיבור משכך את רוגזו והגזירה מתבטלת. אולם כאן, מכיוון שהדיבור לא נבע מסתם כעס חולף אלא בְּקִנְאָתִי – כתגובה מדויקת ומידתית למעשיהם הרעים של העם – הגזירה לא יכלה להתבטל בדיבור בלבד, והיה הכרח שהיא תתקיים במלואה עד תום [חומת אנך].