יחזקאל, פרק ה׳, פסוק ט״ו

חורבנה של ירושלים יהפוך אותה לסמל אזהרה לעמים, תוך מעבר מדיבור עליה בגוף שלישי לפנייה ישירה, כך שהיא וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה, כלומר מטבע לשון של ביזיון מוחלט, או לחלופין מקור לבושה על חטאיה ולחילול שם ה' בידי הגויים. מצבה הקשה יהווה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ, אשר ישתוממו מגודל האסון וילמדו לקח שלא לחטוא פן ייענשו כמותה. העמים יבינו כי החורבן אינו מקרי, אלא בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה, עונש השגחי חמור ומוצדק על חטאי העם. ההצהרה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי חותמת את הפסוק כאישור לכך שזוהי גזרה שמימית מוחלטת שיש בכוחו לקיים במלואה.