הפנייה אל הנביא בשלב זה מהווה נקודת מעבר אל שיא ההשחתה והעבודה הזרה בתוך המקדש. השאלה הפותחת, הראית, כוללת בתוכה שאלה האם הנביא אכן השגיח ושם לב היטב למראות הקשים שכבר נגלו לפניו [מצודת דוד].
לאחר מכן, מובטח לנביא כי הוא עתיד לראות תועבות גדולות מאלה. בניגוד למראות הקודמים שהיו שווים בחומרתם, כעת מדובר בעליית מדרגה אל החטאים החמורים ביותר, הגדולים אף מאלו שכבר ראה עד כה [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מרחיבים לגבי מהותן של אותן תועבות גדולות שיתגלו בהמשך, ומסבירים כי מדובר במעשה המבטא עזיבה מוחלטת של ה' והיפוך כוונתו. מלכתחילה, ה' ציווה שפתח המקדש יהיה במזרח וקודש הקודשים במערב, במטרה ברורה לבטל את מנהגם של עובדי השמש שהיו משתחווים לכיוון מזרח. כך, כאשר אדם היה נכנס למקדש, אחוריו היו מופנים אל השמש וכיוון מזרח, והאמונה הזרה הייתה נמחקת מליבו. אולם, החוטאים עשו את ההפך הגמור: הם הפנו את עורפם אל היכל ה' ואת פניהם למזרח כדי לעבוד את השמש, ובכך ביטלו את המצווה ואת כוונתה המקורית [מלבי"ם, רד"ק].
חומרת המעשה מתבטאת לא רק בהפניית העורף הרוחנית, אלא גם בביזוי פיזי של המקדש. על פי דברי חז"ל, עצם הפניית האחוריים כלפי ההיכל לא הייתה רק עמידה בכיוון הנגדי, אלא כללה אקט של פריעת הגוף וזלזול בוטה כלפי מטה [רד"ק]. יתרה מזאת, עבודת השמש שאליה פנו לא הסתכמה רק בהשתחוויה, אלא טמנה בחובה השחתה מוסרית עמוקה שכללה גם את עבודת הפעור ומעשי זנות [מלבי"ם].