חורבן החברה והדת נשזרים זה בזה לקראת שיא של התרסה כנגד ה'. נביא הזעם נחשף למציאות שבה עבירות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום מצטרפות יחד לכדי מרידה בוטה וגלויה בתוך המקדש עצמו.
השאלה הרטורית הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת מבטאת תדהמה: האם חטאיהם הקודמים היו כה קלים בעיניהם, שמעט היה להם בכך, והם לא יכלו להימנע מלהוסיף עליהם גם את התועבות הקשות הללו בתוך בית ה'? [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים את האות ה"א במילה הֲנָקֵל במובן של "אשר", ואת האות מ"ם במילה מֵעֲשׂוֹת כשלילה, כלומר: החטאים היו כה קלים בעיניהם עד שלא נמנעו מלעשותם [מצודת ציון]. ההידרדרות היא כפולה: תחילה הם מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס, דהיינו פשע ואלימות בין אדם לחברו, ולאחר שזלזלו בחומרת עוון זה, חזרו אל המקדש להכעיס את ה' בעבודה זרה [רש"י, מלבי"ם].
שיא ההתרסה מופיע בביטוי הקשה וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם, שזכה לשני כיווני פרשנות מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכינוי גנאי ולשון נקייה למעשה מאוס וריח רע של הפחת רוח. לפי גישה זו, החוטאים הפנו את אחוריהם אל היכל ה', והנביא משווה את ריח קטורת העבודה הזרה שלהם לריח צואה וביזיון, ובכך הם מביאים קלון ובושה על עצמם, אל חוטמם ופניהם שלהם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. נדבך נוסף לגישה זו חושף כי המילה אַפָּם היא למעשה "תיקון סופרים" – אחד משמונה עשר מקומות בתנ"ך שבהם שונתה המילה המקורית מטעמי כבוד כלפי מעלה. במקור, הכוונה הייתה "אל אפי", כלומר שהחוטאים כיוונו את הריח הרע והעלבון הצורב ישירות כלפי ה' [מצודת דוד, מנחת שי, רד"ק].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין הקושרת את סוף הפסוק דווקא ל"חמס" שהוזכר קודם לכן. לפי פירוש זה, הַזְּמוֹרָה אינה קשורה לריח, אלא היא סכין קצרה דמוית מזמרה, כלי המשמש לגיזום וכריתת ענפים. המילה שֹׁלְחִים מתפרשת מלשון שליפת חרב ודקירה, והמילה אַפָּם מתארת כעס וזעם (חרון אף), ולא איבר בגוף. מכאן עולה תמונה קשה שבה מתוך כעס ושנאה, בני העם שולפים סכינים ודוקרים איש את אחיו בסתר [מלבי"ם].