הנביא נלקח בחזונו אל תוך המתחם המקודש ביותר, רק כדי להיחשף למחזה קשה של חילול הקודש: נשים המקיימות טקס פולחני זר בתוככי מקדש ה'.
המיקום המדויק, אֶל־פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־ה' אֲשֶׁר אֶל־הַצָּפוֹנָה, מתואר כחלל העזרה הפנימית, סמוך לפתח הצפוני של ההיכל או באחד מהשערים הקטנים והתאים שסבבו אותו מבחוץ [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. בחירת הכיוון הצפוני אינה מקרית, והיא טומנת בחובה רמז מאיים לכך שהרעה והחורבן עתידים להיפתח על העם מצפון, על ידי הבבלים [רד"ק, אברבנאל].
הנשים מתוארות כשהן מְבַכּוֹת – פעולה המעידה על בכי עז וקינה [מצודת ציון, רד"ק], אם כי יש המפרשים מילה זו בלשון סגי נהור, כתיאור של חגיגה ושמחה סביב האליל [רד"ק].
זהותו של הַתַּמּוּז שאותו מבכות הנשים, עומדת במוקד דיון נרחב בקרב הפרשנים, המציגים מספר גישות מרתקות:
הגישה הראשונה קושרת את השם לשורש הארמי שמשמעותו הבערה וחימום באש [רש"י, מצודת ציון]. לפי קו חשיבה זה, מדובר בפסל חלול שהוסק באש מבפנים. עיניו היו עשויות עופרת, וכאשר החום התיך אותן, הפסל נראה כאילו הוא בוכה ודומע. הנשים היו רואות זאת ומכריזות שהאליל דורש שיקריבו לו קורבנות [רש"י, מצודת דוד]. פרשנים אחרים לוקחים את מושג ההבערה לכיוון מצמרר יותר, ומסבירים שהבכי היה על הילדים שהוקרבו ונשרפו חיים באש במסגרת עבודת המולך [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
גישה שונה לחלוטין מזהה את התמוז כדמות מיתולוגית. על פי מסורת קדומה, תמוז היה נביא שקר שציווה על עבודת כוכבים ומזלות, והוצא להורג במיתה משונה. האגדה מספרת שבליל מותו התקבצו כל הפסלים מרחבי העולם לבבל כדי להספידו, ומאז נקבע מנהג פולחני לבכות עליו מדי שנה באחד בחודש תמוז [רד"ק, מלבי"ם ואברבנאל בשם הרמב"ם]. פולחן זה משקף אמונה בבלית רווחת באליל שמת וקם לתחייה, אירוע שנשים נהגו לציין בקינה על מותו ולאחריה בחגיגה על תחייתו [ביאור שטיינזלץ].
כיוון נוסף וייחודי מעתיק את המשמעות מפסל פיזי אל ממד הזמן והגורל. לפי פירוש זה, ה"תמוז" הוא החודש עצמו. מכיוון שבחודש תמוז הובקעה העיר ואירעו אסונות כבדים, הנשים ייחסו את הצרות למזלו הרע של החודש במקום לחזור בתשובה על חטאיהן. הן קיימו את הפולחן מתוך אמונה תפלה שעבודת האלילים תבטל את הגזרות הקשות ותציל את ירושלים מידי האויב [חומת אנך, אברבנאל]. דעה נוספת מציעה שתמוז היה שמה של חיה מסוימת שאת צלמה נהגו לעבוד [רד"ק, אברבנאל].