הפסוק חושף את האשליה האנושית של הסתרת חטאים, ומציג את התפיסה התיאולוגית השגויה שהובילה את מנהיגי העם לעבודה זרה. ה' פונה אל הנביא בשאלה הֲרָאִיתָ, שנועדה לעורר פליאה על עוצמת המעשים המגונים שזקני העם מבצעים. מתוך בושה מבני אדם הם מסתירים את מעשיהם ופועלים בַּחֹשֶׁךְ, במקומות מוצנעים, אך ה' חושף את קלונם לעיני הנביא כדי לפרסם את חטאם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מקום המסתור מתואר במילים בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, צירוף שזכה למספר הסברים בקרב הפרשנים. גישה אחת מפרשת את המילה מלשון סיכוך וכיסוי, ומסבירה כי אלו חדרים נסתרים המרוצפים באבני שיש, כפי שנהוג לבנות חדרים שנועדו להצפנת אוצרות [רש"י, מצודת ציון]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים כי מדובר בחדרים מקושטים ומיופים, המעוטרים בציורים ובתמונות גשמיות שנועדו להמחיש ולייצג כוחות רוחניים וגרמי שמים שאותם עבדו [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
השורש למעשיהם טמון בטענתם אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ. הפרשנים מסכימים כי הזקנים לא כפרו בעצם קיומו של ה', אלא בהשגחתו על העולם הזה. הם האמינו כי ה' מסתלק ממעורבות בארץ, ומשגיח רק על העולמות העליונים והמלאכים. לשיטתם, ה' מסר את הנהגת העולם התחתון לידי מערכות השמים והכוכבים. תפיסה זו, שלפיה הארץ עזובה בידי שרי מערכת השמים, היא שהובילה אותם לעבוד את אותם כוחות עליונים, מתוך מחשבה שעליהם לרצות את הכוחות הללו השולטים בפועל בעולם [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. בניגוד לתפיסתם כי החושך מסתיר אותם, הנביא מבהיר כי מעשיהם גלויים לחלוטין בפני ה' [רד"ק].