הנביא מובל אל תוך חזון קשה המציג את חילול הקודש החמור ביותר בתוך המקדש. ה' חושף בפניו את מעשיהם של בני ישראל, ומצביע על ההשלכה הרוחנית ההרסנית של מעשים אלו – סילוק השכינה ממקום משכנה.
בפניית ה' לנביא, המילה הֲרֹאֶה נפתחת בה"א השאלה, כפנייה המבקשת לוודא אם הוא אכן מבחין במתרחש [מצודת דוד]. המילה מהם כתובה בטקסט כמילה אחת, אך מסורת הקריאה היא כשתי מילים נפרדות – מָה הֵם, תופעה דקדוקית המופיעה בחמישה עשר מקומות במקרא [רד"ק, מנחת שי].
התּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת שעושים בני ישראל מתייחסות לעבודה זרה, ובפרט להעמדת פסל וסמל בתוך המרחב המקודש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מטרתם או תוצאתם של מעשים אלו מתוארת במילה לְרָחֳקָה (אשר מנוקדת בחטף קמץ באות חי"ת לשם תפארת והקלת הקריאה [רד"ק, מנחת שי]). הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא להרחקת ה' מן המקדש. בעשותם תועבות אלו ממש על פניו של ה' ובתוך מקדשו, הם גורמים לסילוק השכינה, שכן ה' אינו משרה את נוכחותו במקום שבו מוצב פסל. ה[מלבי"ם] מוסיף נדבך של כוונה לפעולה זו, ומסביר כי מטרתם המודעת של העושים היא להרחיק את נוכחות ה' ואת קנאתו.
החזון אינו מסתיים בכך, וה' מצהיר וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת, כלומר, הנביא עתיד להיחשף למעשים חמורים אף יותר [מצודת דוד]. ה[מלבי"ם] מבחין בין סוגי התועבות שרואה הנביא: בעוד שהמעשים הנוכחיים נועדו להרחיק את ה', התועבות הגדולות הבאות שייחשפו מבוצעות לתכלית אחרת לגמרי – ניסיון של העם להוריד על עצמם שפע וטובה ממערכות הכוכבים והמזלות, על פי אמונתם השגויה.