הנביא יחזקאל חווה התגלות נבואית עוצמתית ומטלטלת, שבה הוא נלקח בעל כורחו ממקום גלותו בבבל אל המקדש שבירושלים. מסע רוחני זה נועד לחשוף בפניו את החטאים החמורים המתרחשים בתוך בית ה', חטאים שמעוררים את זעם האלוהים ומובילים לחורבן.
בתחילת החיזיון, דמות הכבוד האלוהי שולחת תַּבְנִית יָד, כלומר צורה ודמות של יד [מצודת ציון, רד"ק], שאוחזת בנביא בְּצִיצִת רֹאשִׁי. ציצית הראש היא שערותיו ומחלפות ראשו של הנביא [רש"י, רד"ק], וייתכן שיחזקאל היה מגודל שיער או נזיר [ביאור שטיינזלץ]. המילה ציצית משמשת כאן לתיאור השיער, שכן כל דבר הצומח ויוצא מן הגוף נקרא ציץ [מצודת ציון]. אחיזה אלימה זו בשיער הראש אינה סתמית; היא משמשת כמשל לאדון הכועס על עבדו וגורר אותו לבית הסהר, ובכך מסמלת מראש את הזעם האלוהי על חטאי העם ואת העונש הקרב [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי המסע, שבו רוח נושאת אותו בין הארץ לשמיים, לא התרחש בגופו הפיזי. המילים בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים מדגישות שיחזקאל נותר לשבת בביתו שבארץ כשדים, וההעברה לירושלים התרחשה כולה בתוך מראה הנבואה ולא במציאות.
הרוח מביאה את הנביא אל שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה. הכוונה היא לשער של החצר הפנימית, היא עזרת ישראל, שהייתה פנימית ביחס להר הבית החיצוני [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הפסוק משתמש בתואר פנימית תוך החסרת שם העצם חצר [מלבי"ם באור המילות, רד"ק]. לעזרה היו שערים לכל ארבעת הכיוונים, והנביא הובא אל השער שהיה פונה לצד צפון [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
במקום זה ניצב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה. המילה סמל משמעותה צורה או פסל אלילי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה הַמַּקְנֶה מבטאת כעס והקנטה, ונכתבת כאן באות ה' בסופה במקום באות א' כפי שהיה מתבקש מהשורש ק.נ.א [מנחת שי, רד"ק]. הפסל מכונה כך משום שעצם הצבתו בתוך בית ה', במקום משכן כבודו, נועדה להקניט, להרגיז ולעורר את קנאתו של ה' [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
מבחינה היסטורית ורעיונית, מזהה הפירוש את הפסל הזה עם הצלם שהעמיד המלך מנשה במקדש בעבר, חטא שהעם מעולם לא עשה עליו תשובה שלמה. באותה תקופה היו מינים שהאמינו בשניות של כוח טוב וכוח רע, וייחסו את הצד הצפוני למושבו של הכוח הרע. הם הציבו את הפסל בצפון והקריבו לו קורבנות כדי לרצות את זעמו. בכך הם המשיכו לעבוד עבודה זרה בתוך המקדש, מה שעורר את קנאת ה' – שהוא מקור הכוח היחיד – להביא עליהם משפט באש [מלבי"ם].