יחזקאל, פרק ח׳, פסוק י״ד

בחזונו נלקח הנביא אל חלל העזרה הפנימית, אֶל־פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־ה' אֲשֶׁר אֶל־הַצָּפוֹנָה, כיוון המרמז על החורבן שעתיד לבוא על העם מידי הבבלים מצפון. בלב המקדש מתגלה חילול קודש, כאשר וְהִנֵּה־שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת־הַתַּמּוּז ומקיימות טקס פולחני זר של בכי וקינה, ולעיתים אף חגיגה, סביב אליל. מושא פולחן זה היה פסל חלול שהוסק באש ועיני העופרת שלו ניתכו כדמעות שדרשו קורבנות, או לחלופין קינה על ילדים שנשרפו לעבודת המולך. מנהג זה ייצג גם אבל על דמות מיתולוגית בבלית שמתה וקמה לתחייה, או ניסיון לבטל בעזרת עבודה זרה את המזל הרע של חודש תמוז במקום לחזור בתשובה.