תארו לעצמכם שמישהו עושה מעשה לא טוב, ובמקום לבקש סליחה ולתקן, הוא הולך ועושה משהו גרוע אפילו יותר, ממש מול מי שהוא פגע בו. זה בדיוק מה שקרה באותו הזמן. בני העם התחילו קודם כל לפגוע אחד בשני. הם מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס, כלומר, הם התנהגו באלימות ובחוסר צדק איש כלפי רעהו.
אחרי שהם התרגלו להתנהג ככה והחטאים האלה נראו להם כמו משהו קטן ולא חשוב, הם המשיכו הלאה וחזרו אל בית המקדש כדי להכעיס את ה׳ ולעבוד שם עבודה זרה. הנביא נדהם מההתנהגות הזו ושואל הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת? הוא בעצם שואל: האם המעשים הרעים הקודמים שלהם היו כל כך קלים בעיניהם, שהם פשוט לא יכלו לעצור והיו חייבים להוסיף עליהם עוד מעשים חמורים ממש בתוך בית ה׳?
כדי לתאר עד כמה ההתנהגות שלהם הייתה מזלזלת ופוגענית, הנביא אומר וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם. זהו ביטוי שמתאר מעשה של חוסר כבוד נוראי. במקום להביא לבית המקדש ריח נעים של קדושה, הם הביאו לשם ריח רע ומעליב של עבודה זרה, שהופנה כלפי ה׳. אבל בסופו של דבר, על ידי המעשים המכוערים והחצופים האלה, הם רק הביאו בושה וקלון על עצמם, ממש אל הפנים שלהם.