מעמד כריתת הברית מגיע לשיאו, אך רגע לפני ההתגלות האלוהית מתרחשת הפרעה פתאומית המאיימת לשבש את המעמד. אברם מוצא את עצמו נאבק בעופות טורפים המבקשים לרדת על הקורבנות, במאבק הטומן בחובו משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה.
המילה הָעַיִט אינה מתייחסת לעוף מסוים, אלא משמשת שם כולל לעופות דורסים הניזונים מבשר ונוהגים לעוט ולדאות במהירות אל עבר נבלות [רד"ק, רלב"ג, נתינה לגר, רש"י]. חלק מהמפרשים מציינים כי אלו עופות המגיעים מארצות חמות ומריחים את הנבלות מרחוק, כדוגמת עורבים ונשרים [מלבי"ם, מחוקקי יהודה, בכור שור].
באשר למילה הַפְּגָרִים, קיימת מחלוקת למה בדיוק הכוונה. גישה אחת גורסת כי מדובר על חלקי הבהמות המבוּתָרים שהוזכרו קודם לכן [רש"י, רלב"ג]. לעומת זאת, גישה אחרת מדגישה כי המילה המקראית פגר מתייחסת תמיד לגוף שלם ולא לחתיכות בשר, ולכן הכוונה היא לציפורים השלמות, התור והגוזל, שאותן אברם לא חתך [רד"ק, שפתי חכמים, מחוקקי יהודה].
הפועל וַיַּשֵּׁב נגזר מהשורש נ.ש.ב, שמשמעותו נשיבת רוח [אבן עזרא, רש"י, שד"ל]. ברמה המעשית, הכתוב מתאר כי אברם המתין שעות ארוכות להתגלות ה', ובזמן זה טרח לשמור על טוהר הקורבנות. הוא הניע את האוויר והניף את בגדו כדי להבריח ולגרש את העופות הדורסים, ולא הניח להם לגעת בבשר [שד"ל, חזקוני, מחוקקי יהודה, אוהב גר].
מעבר לתיאור הפיזי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאירוע נושא אופי סמלי ונבואי. העופות הדורסים מסמלים את אומות העולם ואת האויבים שבכל דור ודור ינסו לכלות את עם ישראל, לשבש את הברית או לבטל את עבודת הקורבנות. פעולתו של אברם, המגרש את העיט, רומזת לכך שבזכותו ה' יציל את עם ישראל מידם, וכי זרעו של אברהם יצליח בסופו של דבר להדוף את האויבים. במסגרת הפירוש הסמלי הזה, יש המוצאים בפסוק רמז היסטורי לדוד בן ישי ולמלכים מבית דוד, שיבקשו לכלות את האויבים ולהביא את הגאולה, אך הדבר לא יעלה בידם מן השמים עד שיבוא מלך המשיח [רש"י, לבוש האורה, ברכת אשר על התורה, דברי דוד].
זווית פרשנית ייחודית ושונה לחלוטין לוקחת את הפסוק לעולם הרוחני של נפש האדם. לפי גישה זו, העיט מסמל דווקא את נשמתו האלוהית של אברם, היורדת אל הפגרים, שהם כוחות החומר והגוף, כדי להפיח בהם חיים רוחניים. אברם ביטל את תאוותיו הגופניות, ובכך המית את החומר כדי להחיות ולרומם את נשמתו [מלבי"ם].