רגע השיא של התגלות ברית בין הבתרים מתרחש בחשיכה מוחלטת, כאשר מראה שמימי דרמטי יורד כדי לחתום את ההבטחה הנצחית בין ה׳ לאברהם. הכתוב פותח במילים וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, ויש כאן חריגה דקדוקית שכן הפועל הוא בלשון זכר והשמש בנקבה. לכן מפרשים כי המשמעות היא "ויהי דבר זה, שהשמש באה" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. יתרה מזאת, הטעם במילה בָּאָה הוא מלעיל, המעיד על זמן עבר, כלומר השמש כבר שקעה לחלוטין [רד"ק, רש"י, ביאור יש"ר].
בעקבות שקיעת השמש וַעֲלָטָה הָיָה, כלומר ירד חושך כבד, מוחלט ומעונן [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רלב"ג]. מעבר לתיאור הפיזי, חשיכה זו משמשת סמל לתקופות הגלות הקשות והאפלות של עם ישראל, שבהן ההשגחה האלוהית נראית נסתרת [רד"ק, העמק דבר].
מתוך החשיכה מופיע חיזיון פלאי: וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בענן עשן סמיך העולה כתנור, שבתוכו בוערת אש עזה, והם מסמלים את הופעת השכינה וכבוד ה׳, בדומה למראה ההתגלות במעמד הר סיני [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. לצד זאת, יש הרואים במראה זה סמליות היסטורית: העשן מייצג את תוקף הצרות וההסתר בגלות, ואילו לפיד האש מסמל את אור הישועה הפתאומי שיזרח לישראל ואת האש שתכלה את האומות המשעבדות [רד"ק, העמק דבר]. גישה נוספת רואה בתנור רמז לדין ולגיהנום, שאליו עתידות ליפול המלכיות שישעבדו את ישראל [רש"י, ברטנורא]. מנגד, יש המסבירים זאת באופן מוחשי יותר, ולפיהם העשן עלה מן הקרבנות עצמם, ואש שמימית ירדה כדי לאכלם [מלבי"ם]. הכוח האלוהי שהתגלה כאן מכיל בתוכו באופן סמלי גם כוח של השפעה וגם כוח של קבלה, כדי להשלים את פעולת הברית [רבנו בחיי].
השיא הטקסי של הברית מתואר במילים אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. המילה הַגְּזָרִים מתייחסת לבתרי הבהמות שנחצו קודם לכן [ברכת אשר, מחוקקי יהודה]. הפרשנים מסכימים כי בעת העתיקה, הדרך המקובלת לכרות ברית ולהישבע הייתה באמצעות חציית בעלי חיים ומעבר של כורתי הברית בין החלקים [רד"ק, מלבי"ם, אם למקרא]. לפיכך, מעבר האלוהים, המיוצג על ידי לפיד האש, בין הבתרים, הוא הפעולה הסופית המאשרת ומקיימת את השבועה הנצחית של ה׳ לאברהם לרשת את הארץ [בכור שור, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].