פסוק זה מהווה את נקודת השיא בהבטחות ה' לאברהם, ובו מעוגנת הזכות ההיסטורית, המשפטית והנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל בשלמותה.
המונח כָּרַת... בְּרִית מבטא יצירת מחויבות מוחלטת ובלתי ניתנת לביטול. פעולת ה"כריתה" משמעותה חיתוך והבדלה של חיוב זה משאר ענייני הרשות, והפיכתו להסכם מחייב וייחודי בין ה' לאברהם [הכתב והקבלה]. הברית משמשת כשבועה מוחלטת, אשר נועדה להבטיח שגם אם חלילה יחטאו בני ישראל בעתיד, מתנת הארץ לא תתבטל לעולם [רמב"ן, גור אריה, רבנו בחיי].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה נָתַתִּי כתובה בלשון עבר, אף על פי שהארץ טרם נכבשה בפועל באותה עת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירתו של ה' נחשבת כמעשה עשוי ומוגמר [רש"י, מזרחי]. מעבר לכך, השימוש בלשון עבר מלמד כי מבחינה רוחנית ומשפטית, הארץ כבר הוחזקה בידי אברהם והונחלה לזרעו באופן מיידי [אור החיים, תורה תמימה]. בעלות זו אינה תלויה במלחמות, בהסכמים אנושיים או בנוכחות פיזית רציפה; גם אם ישראל גולים ממנה, הארץ נשארת שייכת להם לעולמים מכוח אותה הבטחה אלוהית [העמק דבר, חומש קה"ת].
באשר לגבולות הארץ המובטחת המוזכרים בפסוק:
הגבול הדרומי-מערבי מוגדר כנְהַר מִצְרַיִם. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לנהר הנילוס המוכר (אשר נקרא במקרא "יאור" ולא "נהר"), אלא ל"שיחור" – נחל מצרים (המזוהה עם ואדי אל-עריש), המהווה את קצה גבולה של הארץ [אבן עזרא, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, ביאור שטיינזלץ].
הגבול הצפוני-מזרחי הוא הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת. מתעוררת השאלה מדוע נהר פרת מכונה "הגדול", שהרי בתיאור נהרות גן עדן בתחילת התורה הוא נמנה אחרון וקטן מכולם. התשובה המקובלת על הפרשנים היא שגדולתו של הנהר אינה נובעת מגודלו הפיזי, אלא מסמיכותו לארץ ישראל. על פי המשל העתיק "עבד מלך – מלך", מכיוון שנהר פרת דבוק לארץ הקדושה שהיא מבחר הישוב, הוא מקבל מחשיבותה וזוכה לתואר "הגדול" [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, תורה תמימה].
פסוק זה, יחד עם הפסוקים שבאים מיד אחריו, רומז לירושת עשרה עממים. עם זאת, בהיסטוריה של עם ישראל נכבשו בפועל רק שבעה עממים. הפרשנים מסבירים כי הברית מחולקת לשני שלבים: השלב הראשון התממש בימי יהושע עם כיבוש שבעת העממים, ואילו השלב השני – הכולל את ירושת הקיני, הקנזי והקדמוני (המזוהים כאדום, עמון ומואב) – עתיד להתממש רק באחרית הימים. לכן, ההבטחה המלאה בפסוק זה צופה פני עתיד וכוללת את הרחבת גבולות הארץ לשלמותם הסופית בימות המשיח [אור החיים, רד"ק, מלבי"ם, אלשיך].