במעמד כריתת הברית, רגע לאחר ההבטחות הגדולות על זרע ונחלת עולם, מתחלפת האווירה באחת. האור מפנה את מקומו לאפלה, והשלווה מוחלפת בחרדה עמוקה. מעבר חד זה נועד להכין את אברהם למציאות המורכבת של ההיסטוריה היהודית, שבה ההבטחה האלוהית רצופה בתקופות של סבל ושעבוד.
המילים וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא מתארות את שעת שקיעת החמה. מאחר שקודם לכן הוצא אברהם החוצה כדי לספור את הכוכבים, ניכר כי התרחשות זו כולה אינה פיזית אלא חזון נבואי שהתרחש בנקודת זמן אחת [אבן עזרא, רד"ק, יהל אור]. יש הסבורים כי ציון זמן זה מדגיש שהיום עדיין היה גדול ולא הייתה זו עת טבעית לשינה [חזקוני]. במישור הסמלי, שקיעת השמש מסמלת את הסתרת ההשגחה האלוהית הגלויה ואת תחילת דעיכתו של אור השלווה לקראת חשכת הגלות [רד"ק, העמק דבר, מלבי"ם].
על אברהם נופלת תַּרְדֵּמָה. אין מדובר בשינה רגילה הנובעת מעייפות, אלא במצב של שיתוק חושים, היעדר יכולת להישאר ער, וניתוק מן הסביבה – מצב תודעתי עמוק האופייני להתגלות נבואית [רד"ק, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, אם למקרא, פירושן של נשים]. תרדמה זו באה עליו בשל אימת השכינה [בכור שור], או כתוצאה מן המשא הנפשי הכבד של הבשורות הקשות שעתיד ה' לבשר לו [רד"ק, שד"ל, קרני אור].
מתוך התרדמה, אברהם חווה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה نֹפֶלֶת עָלָיו. הגישה הרווחת היא שהמילים "חשכה" ו"גדולה" משמשות כשמות תואר המתארים את עוצמת האימה – חרדה עמוקה וקודרת [מלבי"ם, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], או ש"חשכה" עצמה היא מילה נרדפת לפחד, שכן האדם השרוי בחושך מלא חרדה [שד"ל].
פחד חסר צורה זה מתברר מיד כרמז מובהק לצרות הגלויות העתידיות [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי]. רוב הפרשנים מסכימים כי ארבע המילים בפסוק רומזות לשעבודן של ארבע המלכויות שישלטו בעם ישראל: "אימה" רומזת לבבל, "חשכה" למדי, "גדולה" ליון, ו"נופלת עליו" לאדום [רמב"ן, רבנו בחיי, דעת זקנים, חומת אנך]. ה' כורת ברית לתת את הארץ לאברהם, אך מתנה זאת בכך שאם צאצאיו יחטאו, הם ישתעבדו לאומות העולם. שקיעת השמש הספציפית רומזת לגלות הראשונה, גלות מצרים, שכבר נגזרה עליו [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך].
עולה השאלה, מדוע דווקא ברגע כריתת הברית המבטאת אהבה נצחית, חושף ה' בפני אברהם את אימי הגלות? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהגלות אינה ביטוי לריחוק, אלא תהליך של זיכוך שנועד להכניע את החומריות, לצרף את העם ולהכין אותו לגאולה העתידית [מלבי"ם, חומש קה"ת].
במעמד זה, הציג ה' בפני אברהם בחירה קשה עבור צאצאיו במקרה שיחטאו: עונש של גיהנום או שעבוד מלכויות בגלות. אברהם היה נתון בחרדה כבדה, שכן חשש שאם יבחרו בגלות, העול הכבד והסבל יובילו את בניו להתבוללות באומות ולאובדן הדרך. אולם, ה' ייעץ לו לבחור בגלות הממרקת, תוך הבטחה שזכות האבות תגן עליהם, והם ישרדו את החשכה ויצאו ממנה מחוזקים [פענח רזא, דעת זקנים, פרדס יוסף, קונטרס חיבה יתירה].