הפסוק מציג את הנבואה המכוננת שניתנה לאברהם לגבי עתיד צאצאיו, ובה מתואר תהליך של גלות, שעבוד ולבסוף גאולה. תקופה זו נועדה לשמש כ"כור ברזל" שתפקידו לצרף ולזכך את העם מסיגים רוחניים ומעבודה זרה, ולהכין אותם לקבלת התורה [מלבי"ם, שפתי כהן].
הפרשנים עומדים על הכפילות במילים יָדֹעַ תֵּדַע. הגישה המרכזית רואה בכך תגובה של מידה כנגד מידה לשאלתו הקודמת של אברהם, "במה אדע כי אירשנה" [אור החיים, דעת זקנים, חזקוני, שפתי כהן]. גישה אחרת מסבירה שהכפילות רומזת לשתי בשורות נפרדות: האחת היא גזרת העינוי והשעבוד, והשנייה היא ההבטחה לגאולה ולרכוש גדול [אור החיים]. מטרת הידיעה המוקדמת היא שכאשר תבוא הגלות, יֵדעו הדורות הבאים כי מדובר בגזרה מאת ה׳ ולא במקרה היסטורי עיוור [ספורנו, הכתב והקבלה]. בנוסף, ה׳ מודיע לאברהם כי ירושת הארץ מתעכבת משום שעוון האמורי, יושב הארץ, טרם התמלא, ולכן לא מוצדק עדיין לגרשו [ספורנו].
המילה גֵר מוסברת כמי שנתלש ממשפחתו ומולדתו, בדומה לגרגיר שנכרת מן הענף, בניגוד ל"אזרח" המדומה לעץ רענן ומושרש [אבן עזרא].
הניסוח גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, ולא "זרעך יהיה גר", הוא מדויק ונועד לרמוז שלא כל צאצאיו של אברהם יסבלו באותה מידה. האבות והשבטים חוו רק את נדודֵי הגרות אך לא שתו כוס תרעלה של שעבוד. השעבוד הקשה החל רק לאחר מות הדורות הצדיקים, כאשר העם החל לחטוא ולהתבולל [אור החיים, ספורנו, הכתב והקבלה]. יתרה מכך, גם בתוך מצרים עצמה התחלקה הגזרה לרמות שונות: היו שחוו רק גרות (כשבט לוי), היו שחוו עבדות של מסים, והיו שסבלו מעינוי של ממש בעבודת פרך [נחלת יעקב].
הפסוק מציין שהגלות תהיה בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם ואינו נוקב במפורש בשמה של מצרים. הסיבה לכך היא שהגזרה אינה מוגבלת למצרים בלבד, אלא כוללת את כל תקופת הנדודים של האבות: יצחק שגר בארץ פלשתים, ויעקב שגר בארם ולאחר מכן במצרים [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר]. יש המפרשים כי ניסוח זה נועד לכלול גם את כל הגלויות העתידיות שבהן יהיו ישראל בארצות שאינן שלהם [קונטרס חיבה יתירה].
ביחס למילים וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, ישנה הבחנה בין השלבים. "ועבדום" מתאר מצב שבו ישראל עובדים את המצרים מרצונם, כחלק מחוקי המדינה ותשלום מסים. אולם "וענו אותם" מתאר את השלב שבו המצרים החלו, מתוך רוע לבם, לענות את ישראל בעבודת פרך כפויה שלא כדין [מלבי"ם]. פרשנים אחרים מסבירים בפשטות כי משמעות המילה "ועבדום" היא שהמצרים הם אלו שיעבידו את ישראל [רד"ק, ביאור יש"ר].
האתגר הפרשני המרכזי בפסוק הוא משך הזמן של אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, שהרי ידוע ששהות בני ישראל במצרים ארכה 210 שנים בלבד. הפרשנים מסכימים כי אי אפשר לחשב 400 שנה במצרים עצמה, שכן חיבור שנות חייהם של קהת, עמרם ומשה (שהיו הדורות שירדו למצרים ויצאו ממנה) אינו מגיע למספר זה [רש"י, רד"ק, מזרחי].
לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו "מקרא מסורס" (פסוק שסדר המילים בו אינו רציף מבחינה תחבירית). יש לקרוא את הפסוק כך: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ארבע מאות שנה". כלומר, 400 השנים מתייחסות לכלל תקופת הגרות והנדודים, ואילו השעבוד והעינוי ("ועבדום וענו אותם") הם רק תת-תקופה בתוך הזמן הזה [רמב"ן, שד"ל, ראב"ע, מזרחי, רבינו בחיי, רב סעדיה גאון]. ספירת 400 השנים מתחילה מרגע לידתו של יצחק, שהרי נאמר "זרעך". מיצחק ועד ירידת יעקב למצרים עברו 190 שנה (יצחק היה בן 60 בלידת יעקב, ויעקב ירד למצרים בגיל 130), ויחד עם 210 שנות השהות במצרים, מושלם החשבון המדויק של 400 שנה [רש"י, רד"ק].