אמונה עמוקה אל מול מציאות הנראית בלתי אפשרית היא רגע מכונן בקשר שבין האדם לבוראו. כאשר ניצבת הבטחה אלוהית הסותרת את חוקי הטבע ואת ההיגיון האנושי, נדרש ביטחון מוחלט בדבר ה'.
המילה וְהֶאֱמִן מתפרשת כביטחון גמור ומוחלט. אברהם סמך על כך שה' יקיים את הבטחתו ללא כל ספק, אף על פי שהוא ושרה היו זקנים והדבר היה רחוק מדרך הטבע [ספורנו, רד"ק, רבנו בחיי]. מהותה של אמונה זו היא הישענות מלאה על דברי המבטיח, גם כאשר הדבר סותר את שכלו ואת סברתו של האדם [ביאור יש"ר]. המונח צְדָקָה מתבאר לרוב כמעשה של חסד הנעשה לפנים משורת הדין, בניגוד ל"צדק" המבטא את שורת הדין המחייבת [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם], או כדבר הראוי לפי היושר והמשפט [רלב"ג, אבן עזרא].
מחלוקת מרכזית בקרב הפרשנים סובבת סביב השאלה מי חשב את האמונה לצדקה, ולמי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' הוא שחשב את אמונתו של אברהם לזכות ולצדקה [רש"י, רד"ק, ספורנו, רא"ש]. ה' העריך ביטחון זה, במיוחד לאור העובדה שאברהם יכול היה לחשוש שמא חטאיו יגרמו לביטול ההבטחה, ובכל זאת בחר להאמין [רד"ק, העמק דבר].
עם זאת, גישה זו מעוררת קושי תיאולוגי שנידון בהרחבה: מדוע אמונה זו נחשבת לזכות כה גדולה? וכי יעלה על הדעת שנביא לא יאמין לה' המדבר אליו, והרי ה' אינו אדם שיכזב? [רמב"ן, בכור שור, פענח רזא].
כדי ליישב זאת, יש המסבירים כי הזכות המיוחדת לא הייתה עצם האמונה בה', אלא העובדה שאברהם לא ביקש כל אות או מופת על הבטחת הזרע, וסמך לחלוטין על כך שה' ישנה את מזלו האיצטגניני [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם]. הסבר נוסף הוא שהשבח של אברהם טמון בכך שהאמין בהבטחת השכר לעולם הבא, שכן מתן שכר עולם הבא אינו חובה אלא חסד אלוהי, ואברהם האמין בחסד זה [הכתב והקבלה].
לעומת גישה זו, קבוצה משמעותית של פרשנים סבורה כי נושא המשפט וַיַּחְשְׁבֶהָ הוא אברהם עצמו. כלומר, אברהם הוא שחשב את ההבטחה כמעשה של חסד וצדקה מאת ה' [רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני, הטור הארוך]. לפי פירוש זה, אברהם ידע כי אין לו מספיק זכויות כדי לזכות בנס כה גדול. לכן, הוא הבין שהבטחת הזרע אינה שכר על מעשיו הטובים, אלא "צדקה עליונה" וחסד מוחלט מאת ה'. מכיוון שזו צדקה אלוהית ולא שכר התלוי במעשים, אברהם ידע שהבטחה זו לעולם לא תתבטל, אפילו אם יחטא [רמב"ן, מלבי"ם].
על רקע אמונה מוחלטת זו, הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין שתיקת אברהם בהבטחת הזרע, לבין בקשתו לאות מיד לאחר מכן לגבי הבטחת הארץ ("במה אדע כי אירשנה").
יש שמסבירים כי הבטחת הזרע תלויה אך ורק בה', ולכן אברהם לא פקפק בה. לעומת זאת, ירושת הארץ קשורה באומות אחרות, ואברהם חשש שמא הכנענים יחזרו בתשובה, מה שיעכב או יבטל את גירושם מהארץ [רמב"ן, לבוש האורה]. אחרים טוענים כי אברהם כלל לא פקפק בכך שיירש את הארץ, אלא שאל באיזו זכות יצליחו צאצאיו להתקיים בה לאורך ימים מבלי לגלות ממנה, ועל כך נענה שהדבר יהיה בזכות הקרבנות [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. דעה נוספת גורסת כי הבטחת הבנים עתידה הייתה להתממש עוד בחייו, ולכן לא נדרש לאות, בעוד שירושת הארץ נועדה לעתיד הרחוק, ולכן ביקש עליה סימן [ברטנורא].