ניסיתם פעם לעמוד בחוץ בלילה חשוך ולספור את כל הכוכבים שבשמיים? בטח גיליתם שזה פשוט בלתי אפשרי. כאשר ה' מדבר עם אברם, הוא עושה פעולה מיוחדת: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. ה' לא רק אומר לאברם לצאת מהאוהל שלו אל האוויר הפתוח, אלא מבקש ממנו לצאת מהדאגות שלו. באותם ימים, אברם הסתכל על הכוכבים וחשב שלפי חוקי הטבע לעולם לא יהיו לו ילדים. לכן ה' מוציא אותו החוצה כדי להראות לו שהוא והמשפחה שלו לא כפופים לחוקי הטבע, וה' הוא זה ששומר עליהם ישירות ומעל לכל חוק.
לאחר מכן ה' אומר לאברם הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה. המילה להביט מתארת בדרך כלל הסתכלות של מישהו שנמצא למעלה ומסתכל למטה. אבל איך אברם יכול להביט על השמיים מלמעלה? ה' עשה נס, הגביה את אברם מעל השמיים והראה לו שהכוכבים נמצאים ממש מתחת לרגליו. כך ה' הוכיח לו שהוא חשוב וחזק יותר מהכוכבים עצמם.
אז ה' מבקש ממנו וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, כדי להראות לו שמספר הכוכבים הוא עצום ואי אפשר בכלל לספור אותם. בסוף ה' מבטיח לו כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ה' כבר הבטיח בעבר שהילדים של אברם יהיו רבים כמו עפר הארץ, אז למה עכשיו הוא משווה אותם לכוכבים? כי עפר הוא משהו שדורכים עליו ואי אפשר להבדיל בין גרגר לגרגר. לעומת זאת, הכוכבים נמצאים גבוה למעלה, וכל כוכב מאיר וחשוב בפני עצמו. ה' מבטיח לאברם שהילדים שלו, עם ישראל, לא רק יהיו רבים, אלא גם יאירו את העולם במעשים טובים ובחכמה, וכל אחד ואחד מהם יהיה מיוחד וחשוב ממש כמו כוכב מאיר בשמיים.