בראשית, פרק ל״ב, פסוק י״א

יעקב מביע ענווה עמוקה מול שפע הטובה האלוהית ומצהיר קָטֹנְתִּי, שמשמעותו כי הוא חש בלתי ראוי לטוב שקיבל, דואג שמא זכויותיו התמעטו בשל כך, ואף מרגיש שמשפחתו ורכושו מגבילים כעת את יכולתו להימלט. הוא מודה לה' על הַחֲסָדִים שהעניק לו מעבר לשורת הדין, ועל הָאֱמֶת שבאה לידי ביטוי בקיום ההבטחות כלפיו הלכה למעשה. כדי להמחיש את גודל הטובה, הוא נזכר בימי עוניו ומציין כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה כשבידו רק מקל הליכה להתגוננות. לעומת עברו חסר הכול, הוא מסיים במילים וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנֽוֹת, עובדה המעידה על עושרו ועל היערכותו הטקטית לקראת עשו, מצב שאולי גם משקף ירידה בביטחונו המוחלט בה' לעומת הימים שבהם צעד לבדו.