בראשית, פרק ל״ב, פסוק א׳

בשעת בוקר מוקדמת, וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, מסתיימת בדרכי שלום הפרידה בין יעקב ללבן, כאשר לבן מנשק לנכדיו הנחשבים לְבָנָיו, או לבניו של יעקב ממש, וְלִבְנוֹתָיו. כמנהג הפרידה, וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם מכל הלב, וברכה זו ראויה להשפיע מכוח צלם אלוהים שבאדם, אף שלבן לא היה צדיק. בסיום המפגש מתואר כי וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, חזרה המסמלת את שובו למצבו החומרי הדל ולרשעתו, או לחלופין נסיגה זמנית שנועדה לתכנון תחבולות נוספות נגד יעקב. מנגד, עצם הפרידה מאדם רשע אפשרה לשכינה לשרות שוב על יעקב, ועם הליכתו לארץ הקודש הוא התעלה רוחנית וזכה לפגוש את מלאכי ארץ ישראל.