יעקב מכין מנחה עצומה ומחושבת של מקנה עבור עשו אחיו, במטרה להרשים אותו, להשביע את עינו ולפייס את כעסו. המנחה מחולקת לעדרים נפרדים כדי להעצים את הרושם, והיא כוללת זכרים ונקבות מכל מין כדי ליצור עדר פורה המיועד לרבייה, דבר המעיד על ממדי רכושו העצומים של יעקב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בפירוט המנחה מוזכרות אֲתֹנֹת, שהן חמורים נקבות, ועְיָרִם, שהם חמורים זכרים, כאשר המילה מנוקדת באופן ייחודי עם שווא תחת האות עי"ן [רש"י, ביאור יש"ר, מנחת שי, ברכת אשר].
אולם, תיאור הגמלים מעורר פולמוס פרשני. בניגוד לשאר המינים שבהם מפורט מספר הזכרים והנקבות בבירור, אצל הגמלים נאמר גְּמַלִּים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים. ניסוח זה מעלה את השאלה מיהם אותם בנים ומדוע לא הוזכרו זכרי הגמלים במפורש.
גישה אחת מסבירה את הדברים כפשוטם: יעקב שלח שלושים נאקות יחד עם הוולדות היונקים שלהן, שביניהם היו גם זכרים צעירים [רשב"ם, ביאור יש"ר, שד"ל].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וּבְנֵיהֶם אינה מתייחסת לוולדות, אלא דווקא לגמלים הזכרים הבוגרים. הפרשנים מבססים זאת על כמה טעמים. ראשית, מבחינה הגיונית, במנחת כבוד למלך לא נהוג לספור ולדות צעירים יחד עם האמהות, ולכן המספר שלושים חייב לכלול את הזכרים והנקבות הבוגרים גם יחד [גור אריה, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. שנית, על פי הכללים התלמודיים, כאשר מציינים שבהמה טמאה שחלבה אסור בשתייה היא מינקת, ברור מאליו שהוולד כלול עמה, שכן אין לאדם תועלת בחלב עצמו. משום כך, המילה מֵינִיק֛וֹת כבר מקפלת בתוכה את הימצאות הוולדות. לו המילה וּבְנֵיהֶם הייתה מתייחסת לתינוקות, היא הייתה מיותרת לחלוטין. מכאן שהיא נדרשת במשמעות של "בַּנָּאֵיהֶם", כלומר הזכרים הבונים את הדורות הבאים ומרביעים את הנקבות [העמק דבר, תורה תמימה, פרדס יוסף, חנוכת התורה, אם למקרא, דברי דוד].
אך מדוע התורה הסתירה את הזכרים תחת כינוי זה ולא נקבה בשמם המפורש? יש המסבירים זאת בכך שבשפה העברית אין מילה ייחודית לנקבת הגמל, בניגוד למילים כמו פרה או אתון, ולכן הכתוב נאלץ להשתמש בתיאור עקיף כדי להפריד בין המינים [הטור הארוך, הדר זקנים, בכור שור, פענח רזא]. פרשנים אחרים מסבירים זאת מטעמי צניעות. הגמלים ידועים כבעלי חיים צנועים מאוד בתשמישם, וכדי לכבד תכונה זו, הכתוב נמנע מלפרסם את הזכרים במפורש ורמז עליהם בלשון נקייה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
מחלוקת נוספת עולה לגבי חלוקת המספרים בתוך אותם שלושים גמלים. דעה אחת גורסת כי המספר אינו כולל את הזכרים, ולמעשה היו שלושים נקבות ושלושים זכרים. יחס זה של אחד לאחד נובע מכך שגמלים הולכים בדרכים ארוכות וזקוקים ליותר זכרים לעומת חיות אחרות [מזרחי, גור אריה, חזקוני]. דעה שנייה סבורה שהמספר כולל את כולם, והיו חמישה עשר זכרים וחמש עשרה נקבות, כך שסך הכל הגיע לשלושים [לבוש האורה, שפתי חכמים]. דעה שלישית מציעה ללמוד מהחמורים המוזכרים בהמשך: ממש כפי שהיו עשרים אתונות ועשרה עיירים, כך גם בגמלים היו עשרים נקבות ועשרה זכרים שהשלימו יחד למספר שלושים [הטור הארוך, פענח רזא, בכור שור].