פרידתם של יעקב ולבן מתרחשת בשעת בוקר מוקדמת, ובכך באה לידי סיום בדרכי שלום הפרידה שנמנעה מהם קודם לכן בחרן [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתמקדים בזהותם של המבורכים בפסוק. כאשר הכתוב מציין שלבן נישק לְבָנָיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לנכדיו, בני בנותיו, הנחשבים כבניו [אבן עזרא, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. דעה נוספת מפרשת כי המילה מתייחסת לבניו של יעקב ממש, בעוד המילה וְלִבְנוֹתָיו מכוונת לבנותיו של לבן [מחוקקי יהודה בשם תרגום יונתן].
פעולת הברכה, וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם, משקפת מנהג מקובל של ברכת בנים בעת פרידה [ברכת אשר על התורה]. למרות שלבן לא היה אדם צדיק, אין לזלזל בברכתו. ברכת אב הניתנת לבניו מכל הלב ראויה לחול ולהשפיע מכוח צלם אלוהים שבאדם המברך [ספורנו].
חלקו השני של הפסוק, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, מעורר שאלה: מדוע התורה חוזרת ומזכירה את שמו של לבן במקום לכתוב פשוט "וילך וישב למקומו"? מתוך כך, עולות מספר גישות באשר למשמעות חזרתו של לבן:
גישה אחת רואה במילה לִמְקֹמוֹ רמז למעמדו הקודם. כל הברכה והעושר שזכה להם לבן היו אך ורק בזכות יעקב. ברגע שנפרדו, חזר לבן למצבו הדל והמקורי. דבר זה מהווה סמל לכך שאומות העולם מתברכות בזכות עם ישראל השוכן בקרבם, וכאשר ישראל עוזבים, הברכה מסתלקת [העמק דבר].
גישה שנייה מתמקדת במצבו הרוחני. למרות שלבן נחשף להתגלות אלוהית ולצדקתו של יעקב, הוא לא הפיק מכך לקח ולא הכיר באמת, אלא שב לרשעתו ולמדרגתו הירודה [צרור המור].
גישה שלישית מדייקת בכפילות הפעלים וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב, ומסבירה כי הליכתו של לבן לביתו הייתה זמנית בלבד. הוא שב למקומו רק כדי להמשיך ולתכנן תחבולות נגד יעקב, ואף מיהר לשלוח שליחים לעשיו כדי לעורר אותו לצאת למלחמה ביעקב [הכתב והקבלה].
לפרידה זו הייתה השפעה רוחנית מכרעת על יעקב. כל עוד היה יעקב מחובר לאדם רשע כלבן, השכינה כביכול התרחקה ממנו. רק לאחר שלבן עזב, שרתה שוב השכינה על יעקב [צרור המור, אלשיך]. עצם הפרידה מלבן וההליכה לכיוון ארץ הקודש העלו את יעקב למדרגה רוחנית עצומה, שבה הסתלקו ממנו מלאכי חוץ לארץ והוא זכה לפגוש בהקיץ את מלאכי ארץ ישראל שבאו ללוותו [מזרחי, מלבי"ם, יריעות שלמה].