פסוק זה חותם את ברית השלום בין יעקב ללבן באמצעות סעודה חגיגית משותפת, המשמשת כעדות וקיום לשבועה שביניהם, בדומה לאנשים החותמים יחד על עסקה מסחרית [חזקוני, רד"ק, בכור שור].
כאשר הפסוק מתאר כי וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה להקרבת קורבן דתי לה', אלא לשחיטת בהמות לצורך סעודת משתה [רש"י, רד"ק, שד"ל, מזרחי]. למסקנה זו ישנן מספר סיבות: ראשית, חלילה ליעקב להאכיל בשר קודש לאנשים עובדי עבודה זרה [גור אריה, משכיל לדוד]. שנית, ייתכן שההר שבו שהו שימש בעבר לעבודה זרה, ולכן נאסר להקריב עליו קורבנות לה' [פרדס יוסף]. כמו כן, מיד לאחר מכן מוזכרת אכילת לחם, עובדה המעידה על סעודת חולין רגילה [מזרחי]. על אף שלבן הוא זה שפגע ביעקב והיה מצופה ממנו לערוך את סעודת הפיוס, יעקב הקדים ומימן את המשתה מכיסו, משום שלא רצה ליהנות כלל מרכושו של חמיו לאחר שעזב את ביתו [ביאור יש"ר].
לאחר הכנת הסעודה, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"אחיו" אינם בניו של יעקב, אלא קרוביו, אוהביו ואנשיו של לבן, שכעת, לאחר כריתת הברית, נחשבים כאחים [רש"י, רד"ק, רש"ר הירש]. הסיבה לכך שיעקב אינו מזמין את בניו היא שאדם אינו שולח הזמנה רשמית לסעודה לבני ביתו, אלא רק לאורחים מבחוץ [שד"ל, מזרחי, שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה]. לבן עצמו אינו מוזכר כמוזמן, משום שהוא נחשב כחלק טבעי מהאירוע וכאחד מבני הבית, ויש אף שפירשו שלבן תפקד כמעין בעל הסעודה יחד עם יעקב [ספורנו, שד"ל, מזרחי, מלבי"ם].
יעקב מזמין אותם לֶאֱכָל־לָחֶם. למרות שיעקב שחט זה עתה בהמות, המילה לחם אינה מתייחסת כאן למאפה בלבד, אלא משמשת כמונח כללי לכל סוגי המזון, ובכלל זה בשר המשתה [רש"י, רד"ק, מזרחי, ביאור יש"ר, לבוש האורה].
לבסוף, מעניין לשים לב כי הפסוק מציין שיעקב קרא להם לאכול, אך אינו כותב במפורש שיעקב ישב ואכל עמהם. יש מי שמפרש כי יעקב אכן טרח, שחט והכין את הסעודה עבור אנשי לבן, אך נמנע מלשבת ולאכול יחד עם לבן עובד העבודה הזרה, כדי שלא להשתתף בסעודה שאין בה קדושה ונוכחות של שכינה [אלשיך].