בנאום תוכחה נוקב, שוטח יעקב בפני לבן את מסירותו המוחלטת לתפקידו כרועה צאן, מסירות החורגת הרבה מעבר לחובותיו החוקיות של עובד שכיר. דרך תיאור תנאי עבודתו הקשים, יעקב חושף את אופיו הנצלני של לבן, שדרש ממנו פיצוי על כל נזק, גם כזה שעל פי שורת הדין הפועל פטור מלשלם עליו.
כאשר בהמה נטרפת על ידי חיית בר, הנוהג המקובל הוא שהרועה מביא לבעל העדר את שאריותיה כהוכחה לכך שהנזק נגרם באונס, וכך הוא פוטר את עצמו מתשלום [שד"ל, שטיינזלץ, בכור שור, חזקוני]. אולם, יעקב מצהיר טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ. הסיבה לכך היא שיעקב ידע כי גם אם יביא הוכחות לאונס, לבן יתעלם מכך וידרוש ממנו את התשלום שלא כדין [רד"ק, ביאור יש"ר]. חלק מהמפרשים מדייקים שיעקב שילם הן על טריפת זאב, שרועה בשכר אמור להצליח למנוע, והן על טריפת ארי, שהיא בגדר אונס מוחלט ופטורה מתשלום [אור החיים, משכיל לדוד].
לגבי המילה אֲחַטֶּנָּה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא נגזרת מלשון חיסרון והחטאת המטרה. כלומר, כאשר בהמה הייתה חסרה, יעקב נשא בהפסד והשלים את החיסרון מכיסו [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי]. גישה נוספת מסבירה את המילה מלשון חטא – יעקב קיבל על עצמו את האשמה ושילם כאילו הוא עצמו פשע והתרשל בשמירה, אף על פי שלא היה בו דופי [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג]. תרגום אונקלוס מרחיב זאת לכל חיסרון, ומפרש שכל מה שהיה חסר ממניין הצאן, מכל סיבה שהיא, נתבע מידו של יעקב [נתינה לגר, שד"ל].
את המשך הפסוק, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה, מסבירים הפרשנים בכך שהאות יו"ד במילה גְּנֻבְתִי היא אות נוספת מבחינה דקדוקית, ומשמעות המילה היא פשוט "גנובת", כלומר בהמה שנגנבה [אבן עזרא, רש"י, הכתב והקבלה]. יעקב מדגיש כאן את ההבדל בין שעות היממה: בעוד שרועה שכר חייב לשלם על גניבה המתרחשת ביום, הוא פטור על פי דין מתשלום על גניבה בלילה, שכן דרכו של אדם לישון ואין הוא יכול לשמור באפלה. למרות זאת, יעקב נאלץ לשלם על הכל, מה שהכריח אותו להדיר שינה מעיניו ולשמור על הצאן ברציפות, הרבה מעבר ליכולת אנושית רגילה [העמק דבר, מלבי"ם, משכיל לדוד]. יש מי שמוסיף כי ייתכן שלבן אף התייחס ליעקב עצמו כאל גנב, והאשים אותו בכל היעלמות של בהמה, ולכן יעקב מתבטא בלשון המרמזת כאילו הוא עצמו גנב אותה [שד"ל, אלשיך].