ההסכם הנחתם בין יעקב ללבן מציב גבול פיזי ורעיוני, המקבע ברית של אי-אלימות ומגדיר את מערכת היחסים העתידית בין המשפחות. האבנים שנאספו במקום משמשות כעדות אילמת ונצחית להתחייבויות שקיבלו על עצמם שני הצדדים.
המצבה וגל האבנים נועדו לשמש כתזכורת חזותית, כך שבכל פעם שמישהו מהצדדים יראה אותם, הוא ייזכר בשבועה [שד"ל]. אף על פי שאלוהים כבר הוזכר קודם לכן כעד לברית, האבנים הפיזיות נוספו כדי לשתף גם את הארץ והטבע בעדות [רבנו בחיי]. בעוד שאת גל האבנים הקימו יעקב ולבן במשותף, המצבה הוצבה על ידי יעקב בלבד. מסיבה זו, כאשר לבן מצהיר על מחויבותו לברית, הוא מזכיר רק את הַגַּל הַזֶּה, שכן הוא לא היה מורגל בהקמת מצבות ולא ראה בהן סמל מחייב, ואילו כלפי יעקב הוא מוסיף וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת [רד"ק, ביאור יש"ר]. מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, אזור זה, שהפך לימים לגבול ארץ ישראל באזור הגלעד, היה המעבר היחיד שניתן היה לחצות בו במסע שבין חרן לבאר שבע [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. רצונו הפתאומי של לבן לכרות ברית שלום, למרות שהתפאר קודם לכן בכוחו להרע ליעקב, נבע מההכרה שאלוהים מגן על יעקב ומזהיר מפני פגיעה בו [רד"ק].
לגבי לשון השבועה, קיימת מחלוקת פרשנית סביב משמעות המילה אִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמשת כאן במשמעות של המילה "אשר" או "ש-". כלומר, הפסוק נקרא כהצהרה: הגל מעיד שאני לא אעבור אליך, ושאתה לא תעבור אליי [רש"י, רד"ק, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. המילה אָנִי מנוקדת בקמץ כדי ליצור הדגשה והעמדת טעם, במשמעות של "במה שנוגע לי" [רד"ק, שד"ל, מנחת שי].
השימוש בביטוי השלילה לֹא־אֶעֱבֹר בתוך שבועה מוסבר על ידי חלק מהפרשנים כלשון נקייה, שכן יעקב נמנע מלהוציא מפיו מילים מפורשות של עשיית רע [שד"ל, הטור הארוך]. המילה לְרָעָה היא מילת המפתח המגדירה את אופי הגבול. הפרשנים מסכימים כי האיסור לחצות את הגבול חל אך ורק על מעברי עוינות ומלחמה. עם זאת, לשני הצדדים מותר לחצות את הגבול למטרות שלום, כגון מסחר ("פרקמטיא") [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, הדר זקנים]. ברמה הרוחנית, העובדה שהגבול סומן באמצעות גל של אבנים נפרדות ולא כחומה אטומה, מסמלת חציצה חדירה למחצה. משמעות הדבר היא שניתן להיכנס לסביבה חומרית כדי לעסוק במסחר ולעלות משם ניצוצות של קדושה, אך בד בבד יש להישאר מוגנים ומנותקים מההשפעות השליליות של אותה סביבה [חומש קה"ת]. יש מי שמסביר כי אזכור המצבה נועד ספציפית להבטיח שיעקב לא יחצה שוב את הגבול כדי לקחת נשים נוספות על בנותיו של לבן [העמק דבר].
מנגד, גישה פרשנית שונה לחלוטין מציעה כי הברית לא הייתה רק הסכם אי-התקפה, אלא ברית הגנה הדדית. לפי פירוש זה, המילה אִם נשארת במשמעותה הרגילה ("במידה ו-"), והמילה לְרָעָה מתייחסת לצרה שמגיעה מגורם חיצוני. על פי זה, השבועה אומרת: "אם אני לא אעבור את הגל כדי לעזור לך כאשר באה עליך רעה, אזי אהיה מפר ברית" [הכתב והקבלה, ריב"א, פענח רזא, חזקוני].
הפרשנים מציינים עיקרון רוחני לפיו מי שמפר ברית נענש על ידי העדים עצמם. על פי המסורת, בלעם בן בעור (ולאחריו כושן רשעתיים) מזוהה כגלגולו או מצאצאיו של לבן הארמי. כאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, הוא היה הראשון שהפר את ברית הגבול העתיקה הזו [רבנו בחיי, מזרחי]. כתוצאה מכך, הוא נענש על ידי עדי הברית הפיזיים: רגלו נלחצה אל קיר אבנים שייצג את הגל, ולבסוף הוא נהרג בחרב, אשר על פי המדרש הייתה נעוצה בגל האבנים כסמל לאותה שבועה [הטור הארוך, הדר זקנים, דעת זקנים, פענח רזא]. מאחר שצאצאי לבן היו אלו שפרצו את הגדר והפרו את ההסכם ראשונים, הותר לימים לדוד המלך לצאת למלחמה כנגד ארם [מזרחי, רבנו בחיי].