מפגש הטענות בין לבן ליעקב מגיע לשיאו כאשר לבן מנסה להציג את עזיבתו של יעקב לא כמהלך לגיטימי, אלא כמעשה של מרמה וסכלות. הוא מעמת את הבריחה החשאית עם הפרידה המכובדת שלטענתו היה מעניק לו לוּ רק היה משתף אותו בתוכניותיו.
תחילה פותח לבן בשאלה לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, כלומר, מדוע הסתרת את כוונותיך ומדוע לא המתנת עד שאשוב [בכור שור]. העלמת המחשבות משולה להסתרת האדם עצמו [ביאור יש"ר]. בטענה זו ישנה גם האשמה על עצם הבחירה בדרך עקלקלה; לבן טוען כלפי יעקב כי נהג בסכלות, שהרי אם יכול היה להשיג את מבוקשו בדרך טובה ונעימה, הבחירה באמצעים מגוניים וחשאיים היא מיותרת ושגויה ואף עלולה לקלקל את המטרה [מלבי"ם].
בהמשך מטיח לבן ביעקב וַתִּגְנֹב אֹתִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה משמעותו "גנבת את דעתי", כלומר רימית אותי. מכיוון שלבו ודעתו של האדם הם העיקר שבו, הפסוק משתמש בביטוי של גניבת האדם עצמו [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים את ההאשמה כפשוטה, כחשד לגניבה פיזית של התרפים [ביאור יש"ר]. גישה זו מתרחבת לטענה שלבן חשד שיעקב גנב גם את כלי ביתו, שכן אדם הבורח בחיפזון נוטה להשאיר את חפציו מאחור, אך העובדה שיעקב לקח את כל רכושו בשלמות מעידה על תכנון מוקדם ונסתר שעורר את חשדו של לבן [העמק דבר]. רובד נוסף וייחודי מציע כי לבן הרגיש "גנוב" מבחינה רוחנית; הוא חש שיעקב שאב ובירר ממנו את כל חלקי הטוב שהיו בו, והוא תמה כיצד הצליח יעקב לעשות זאת בשתיקה ומבלי להוכיח אותו כלל [אדרת אליהו].
לבסוף, מציג לבן את החלופה שהוחמצה: וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. הוא טוען שאילו יעקב היה מגלה לו את אשר על לבו, הוא כלל לא היה מעכב בעדו, אלא נפרד ממנו בחגיגיות ובכבוד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פרידה זו הייתה אמורה להיות דומה לאופן שבו משלחים כלות עם בעליהן, כפי שלבן עצמו שילח בעבר את רבקה אחותו [ביאור יש"ר]. המילה וּבְשִׁרִים נכתבת בתורה חסר אות יו"ד, ויש שלומדים מכך שלבן התכוון למילה "שרים", כלומר שהיה שולח שרים ונכבדים כדי ללוות את יעקב בדרכו [שפתי כהן]. עם זאת, הצהרה חגיגית זו משמשת את לבן גם כדי לחזק את האשמת הגניבה; הוא טוען שאם יעקב היה מעוניין לקחת רק את רכושו שלו, הוא היה יכול לארוז במתינות ולצאת מתוך שמחה, ומכאן שעצם הבריחה החשאית מוכיחה שכוונתו הייתה לגנוב [העמק דבר].