הצלחה ושגשוג מעוררים לא פעם קנאה ותרעומת, במיוחד כאשר הם צומחים בסביבה של תחרות וחשדנות. לאחר שנות עבודה ארוכות, יעקב רואה ברכה עצומה בעמלו, אך במקביל הוא מבחין בשינוי האווירה בביתו של לבן. התמרמרות בני לבן, הנובעת מקנאה על כך שיעקב הולך ומתגדל בעוד נכסי אביהם מתמעטים, מציפה טענות קשות נגדו ומהווה את אחד הגורמים המרכזיים שיניעו אותו לעזוב את פדן ארם [ספורנו, ביאור יש"ר, אברבנאל, בכור שור]. התבטאויות אלו של בני לבן מהדהדות מוטיב עתיק יומין של שנאת זרים, המאשימה את האחר בגזלת העושר המקומי [ברכת אשר על התורה].
המילים וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר מלמדות כי יעקב לא בהכרח שמע את הדברים ישירות מפיהם. ייתכן שהבנים דיברו איש לאחיו או לאביהם בנוכחות בניו של יעקב [רד"ק], או ששוחחו ביניהם בקול רם מתוך כוונה שיעקב ישמע את הטענות שספגו מאביהם [ביאור יש"ר].
בדבריהם של בני לבן קיימת סתירה פנימית לכאורה: תחילה הם זועקים לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, משמע שלקח הכל, ומיד לאחר מכן הם אומרים וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה, ביטוי המעיד שלקח רק מקצת מן הרכוש. הפרשנים מציעים מספר זוויות ליישוב סתירה זו, החושפות את עומק טענותיהם:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בחלוקת הרכוש לסוגים שונים. לפי גישה זו, החלק הראשון של המשפט מתייחס לצאן עצמו, שאותו יעקב כביכול גזל באמצעות תחבולות המקלות. החלק השני, "ומאשר לאבינו", מתייחס לרכוש הנוסף שיעקב קנה בכסף שמקורו באותו צאן, כגון עבדים, שפחות, גמלים וחמורים [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי טענת הבנים הייתה שיעקב לא רק גזל את הצאן, אלא שאת כל העושר והמסחר הנוסף הוא ניהל על חשבון זמנו של לבן, תוך מעילה בתפקידו כרועה [העמק דבר]. דעה נוספת מפרשת כי "כל אשר לאבינו" רומז ללקיחת בנות לבן, רחל ולאה, ואילו ההמשך מתייחס לרכוש החומרי [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש המסבירים כי האמירה שלקח את "הכל" היא הגזמה רגשית; מאחר שיעקב התעשר ולבן נחלש, הם חשו שכביכול יעקב כבר לקח הכל ושוב לא ניתן להציל מידו דבר [ביאור יש"ר, אלשיך, חתם סופר].
גישה פרשנית שונה ופסיכולוגית יותר מציעה כי תלונתם הראשונה של בני לבן כלל אינה עוסקת ברכוש חומרי. כאשר אמרו אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, הם התכוונו למידת הרמאות והערמומיות של אביהם. לבן היה ידוע כרמאי שאין שני לו, וטענת הבנים היא שיעקב "גנב" מאביהם את כל סודות הרמאות שלו, עד שהצליח להערים על לבן עצמו באותו הנשק. רק בחלקו השני של המשפט, "ומאשר לאבינו", הם מתייחסים לתוצאה החומרית של אותה ערמומיות, שבאמצעותה צבר את הונו [כלי יקר, פרדס יוסף, אדרת אליהו].
את המילה עָשָׂה מבארים הפרשנים מלשון איסוף, קיבוץ וקנייה של ממון [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. עם זאת, יש המדגישים כי בני לבן בחרו במכוון להשתמש בשורש ע.ש.ה (לשון כינוס) ולא במילה "קנה", כדי לרמוז שיעקב אכן אסף וצבר את הרכוש, אך הוא אינו שייך לו בדין ואינו קנוי לו באמת, משום שהכל גזול מאביהם [משכיל לדוד].
בסיום דבריהם מתארים הבנים את הרכוש במילים אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. המילה "כבוד" במקרא משמעותה עושר רב, עוצמה כלכלית, כסף וזהב [רשב"ם, מזרחי]. אולם מעבר לשווי הכלכלי גרידא, מילה זו מצביעה על נכסים בולטים ומרשימים המעוררים התפעלות, כגון עבדים ושפחות. נכסים אלו מעניקים לבעליהם יוקרה, גדולה, חשיבות ומעמד מכובד בעיני הבריות, וזהו בדיוק המעמד שניקר את עיניהם של בני לבן והעצים את קנאתם [ביאור יש"ר, אלשיך].