בסיומו של העימות מול לבן, מסכם יעקב שני עשורים של עבודה מאומצת ומציג את הפער העצום בין מסירותו האישית לבין הניצול שחווה. יעקב פורס את החשבון המדויק של שנות עבודתו, תוך שהוא חושף את מסכת הרמאויות של חמיו.
הפרשנים עומדים על ההבדל בין פסוק זה, שבו אומר יעקב זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לבין דבריו כמה פסוקים קודם לכן: "זה עשרים שנה אנכי עמך". גישה מרכזית [שד"ל, כלי יקר] מסבירה כי קודם לכן תיאר יעקב את המצב מנקודת המבט של לבן, כלומר את הנאמנות והרווח שהביא לו. כעת, הוא עובר לתאר את הדברים מנקודת המבט שלו עצמו, ומפרט את הסבל והרעה שגמל לו לבן בתמורה. פירוש נוסף [כלי יקר] מדייק כי יעקב למעשה שהה בתוך ביתו של לבן חודש אחד בלבד, ואת שאר השנים העביר בשדות כרועה צאן. אולם, בשל רשעותו של לבן, אותו חודש בודד של מגורים משותפים הרגיש ליעקב ארוך ומייסר כאילו חי בביתו עשרים שנה. במקביל, הצירוף זֶה לִּי משמש גם כהדיפת טענותיו של לבן: לבן, שדרכו במרמה, חשד ביעקב מתוך עולמו הפנימי הפגום. יעקב מבהיר לו כי בניגוד לחשדות, הוא לא זכה לשום חסד או טובת הנאה בבית לבן, אלא שילם על הכל בעבודה קשה [העמק דבר, מלבי"ם].
בהתייחסו לתקופת העבודה הראשונה, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, מציינים הפרשנים כי עבודה כשכיר על מנת לזכות באישה חרגה לחלוטין ממנהג העולם [רד"ק]. כאן מתגלה יושרו של יעקב: למרות שלבן רימה אותו ונתן לו את לאה, ובכך כפה עליו שבע שנות עבודה נוספות שגבלו בגזל, יעקב השלים את עבודתו בנאמנות מלאה [אלשיך, מלבי"ם].
לאחר מכן עבד יעקב וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ. תקופה זו מקבילה לדין של עבד עברי, המשרת את אדונו שש שנים [חזקוני]. עם תום תקופה זו, יעקב היה אדם חופשי הרשאי ללכת לדרכו, ועל כן טענותיו של לבן על עזיבתו הפתאומית משוללות יסוד [ביאור יש"ר].
על תקופת רעיית הצאן אומר יעקב: וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. משמעות המילה וַתַּחֲלֵף (שהאות למ"ד בה מנוקדת בצירי [חזקוני]) אינה שלבן החליף את עצם התשלום בדברים אחרים, אלא שהוא שינה שוב ושוב את תנאי ההסכם ביניהם, כגון מעבר מצאן נקוד לטלוא, או מעקודים לברודים [רש"י, מזרחי, ברכת אשר].
הביטוי עֲשֶׂרֶת מֹנִים מתפרש כעשרה מניינים מדויקים של שינוי חוזה. כיצד? מתוך שש שנות העבודה בצאן, השנה הראשונה התנהלה על פי ההסכם המקורי. בחמש השנים הנותרות, מכיוון שהצאן יולד פעמיים בשנה, ניצל לבן כל המלטה כדי לשנות את התנאים, וכך הצטברו בדיוק עשר פעמים שבהן הוחלפה משכורתו של יעקב [רבנו בחיי].
למרות מסכת ההתעללות הארוכה, ניכרת כאן אצילות נפשו של יעקב. גם בשעת כעסו, הוא בוחר לתמצת את כל מעשי המרמה של חמיו למילים ספורות בלבד, ונמנע מלהאריך בפירוט חטאיו של לבן, וזאת מפאת כבודו וכדי שלא לבזותו לעיני בנותיו וקרוביו הנוכחים במקום [ביאור יש"ר].