לאחר שהשיג את שיירת יעקב, ובעקבות אזהרת ה' בחלום שלא לפגוע בו, לבן נמנע מאיום פיזי ומסתפק בנזיפה מוסרית קשה. הוא מאשים את יעקב בכך שמנע ממנו פרידה בסיסית ממשפחתו, ומציג את הבריחה כצעד חסר היגיון.
הפעל נְטַשְׁתַּנִי מתפרש במשמעות של עזיבה והנחה; כלומר, לא הנחת ולא אפשרת לי להיפרד [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. כאשר לבן מתייחס לְבָנַי, הוא למעשה מדבר על נכדיו, בני יעקב, שכן נכדים שנולדו וגדלו על ברכיו נחשבים בעיניו כבניו ממש [רד"ק, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה לְנַשֵּׁק, הגישה הפשוטה היא שמדובר בנשיקת פרידה פיזית שהייתה מעניקה ללבן נחת [העמק דבר], אך יש מן הפרשנים המבינים זאת באופן סמלי (מלשון "על פיך ישק" או "נשקו בר"), ומסבירים שלבן קובל על כך שנמנע ממנו לספק למשפחה צידה לדרך, פרנסה, בגדים וכלים [פענח רזא, חזקוני].
בחלקה השני של התוכחה, לבן קובע: עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. מבחינה לשונית, המילה עֲשׂוֹ משמשת כשם הפועל (כמו "לעשות"), והיא חסרה מילת השלמה, כך שכוונתה "לעשות כן" או "לעשות את המעשה הזה" [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה, אבי עזר].
הפרשנים מנתחים לעומק את מהות ה"סכלות" (ההפך משכל וחכמה) שלבן מייחס ליעקב. לבן טוען כי יעקב פעל מתוך דמיון סובייקטיבי במקום לבחון את המציאות האובייקטיבית [רש"ר הירש]. לטענתו, אילו יעקב היה מודיע על עזיבתו, לבן היה נעתר לבקשתו ומשלח אותו בכבוד, אך בעצם הבריחה החשאית כגנב, יעקב נהג בטפשות. בכך הוא לא רק שחשף את עצמו לרדיפה, אלא גם העניק ללבן את ההצדקה המוסרית ואת הכוח לקחת ממנו הכל בחזרה – לולא התערבות ה' [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, בתלונתו משתקפת רמאותו הפנימית של לבן עצמו, המשליך את דפוסי החשיבה העקומים שלו על מעשיו של יעקב [קיצור בעל הטורים].
מספר פרשנים עומדים על ההדגשה במילה עַתָּה. יעקב הרי ידוע כאדם חכם ועמוק מחשבה, אשר השכיל להתמודד בחכמה מול לבן עד כה, ואף הצליח להערים על עשיו בפרשת הבכורה והברכות. לפיכך, לבן תמה: כיצד אדם כה חכם פעל בטיפשות כזו דווקא עתה, במעשה הבריחה? [רד"ק, בכור שור, מחוקקי יהודה]. מנגד, ישנו פירוש ייחודי הדורש את המילה עֲשׂוֹ כרמז לשמו של עשיו, ולפיו לבן מודה בפני יעקב: עתה נוכחתי לדעת שהצלחת לסכל ולהפר את עצתו של עשיו אחיך [שפתי כהן].