רחל ולאה מביעות ניתוק מוחלט מבית אביהן ונכונות מלאה לצאת לדרך עם יעקב. בדבריהן הן מבהירות כי הרכוש שבידיהן אינו חסד או מתנה מאת לבן, אלא התערבות אלוהית שנועדה להבטיח את החלק המגיע להן בדין.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, ספורנו] היא שהמילה כִּי בפסוק אינה משמשת כנתינת טעם (במשמעות של סיבה), אלא בלשון "אלא". כלומר, האחיות מצהירות שאין להן שום תקווה לנחול משל אביהן, אלא כל העושר שבידן הוא אך ורק מה שה׳ העביר אליהן. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כִּי כהדגשה או כמתן סיבה: זהו ההסבר מדוע הן קוראות לכסף שלהן – אף על פי שהעושר הגיע מאביהן, הוא שייך להן משום שה׳ הוא שחילץ אותו מידו [שד"ל, ביאור יש"ר].
את המילה הִצִּיל מבארים הפרשנים מלשון הפרשה. ה׳ הפריש והבדיל את הממון מרכושו של לבן ונתן אותו להן, שכן בחלקו של אביהן לא נותר להן דבר [רש"י, מזרחי, בכור שור]. נוסף על כך, פעולת ההצלה מתפרשת גם כהוצאת גזלה מיד גזלן; ה׳ הציל את הממון שלבן היה חייב להן ולקח אותו ממנו [אור החיים].
ההכרזה לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ מבטאת את ההכרה שכל הרכוש שנמצא כעת בידי יעקב הוא למעשה הנדוניה והירושה המגיעות להן כבנות. לבן היה אמור לתת להן את העושר הזה, אך הוא כילה את הקרן ואת הפירות, ולכן כעת הרכוש שייך כדין להן ולילדיהן [קונטרס חיבה יתירה, העמק דבר, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מתוך ההבנה שכבר קיבלו את חלקן ואין להן עוד למה לצפות מאביהן [מלבי"ם], הן עוברות למסקנה המעשית: וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה. האחיות מביעות נכונות מלאה לעזוב את ביתן ולנסוע [ביאור שטיינזלץ]. הן מזרזות את יעקב לצאת לדרך מיד וללא נטילת רשות מלבן, מחשש שלבן שמע עליהם לשון הרע ועלול לנסות לגזול את הרכוש בחזרה בתחבולות או בכוח [ספורנו, שד"ל]. הן מחזקות את יעקב שלא יפחד מלבן או מעשיו, שכן כאשר ה׳ מצווה – אין להשיב את דברו ויש לבצעו בשלמות [העמק דבר].