שעת הפרידה של יעקב מבית לבן מגיעה, והוא יוצא לדרך חזרה לארץ מולדתו. מסע זה אינו רק מהלך פיזי של העתקת מקום מגורים, אלא צעד הנשען על זכות המצווה של כיבוד אב ועל החשיבות של החזרה לארץ ישראל [אלשיך]. יעקב מתכנן את עזיבתו בחוכמה רבה כדי שלבן לא ירגיש בדבר. בניגוד להתנהלות הרגילה של בורחים, הנוהגים להבריח תחילה את רכושם בסתר ורק לבסוף להימלט בעצמם, יעקב פועל הפוך ודואג קודם כל לחלץ את משפחתו בחשאי [מלבי"ם].
הכתוב מציין כי יעקב וַיִּשָּׂא את משפחתו, כלומר הוא עצמו הרים והרכיב אותם על הבהמות [רד"ק]. סדר ההרכבה, אֶת־בָּנָיו וְאֶת־נָשָׁיו, מעורר עניין בקרב המפרשים. מבחינה מעשית, הבנים הוקדמו משום שהיו בוגרים, חזקים מספיק כדי לשבת לבדם, ורגילים לרכיבה, בעוד שהנשים חששו מן הגמלים [העמק דבר, חזקוני].
מעבר להיבט המעשי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בסדר זה עדות לטהרת מידותיו של יעקב, במיוחד מתוך השוואה לאחיו. בעוד שעשיו הקדים את נשיו לבניו משום שהיה שטוף בזימה והנשים היו העיקר עבורו, אצל יעקב המטרה העליונה הייתה הקמת שבטי ישראל. מכיוון שהבנים הם תכלית בניין המשפחה, הם היו חביבים עליו יותר והוא הקפיד לדאוג להם בראש ובראשונה.
גישה זו מעוררת שאלה, שכן במקומות אחרים מצינו סדר הפוך. אצל משה רבנו, למשל, הוזכרה האישה לפני הבנים בעת הרכיבה על החמור. הפרשנים מסבירים כי בניו של משה היו פעוטות שלא יכלו לרכוב לבדם, ולכן היה צורך להושיב תחילה את האם כדי שתוכל להחזיקם בחיקה, בניגוד לבני יעקב שהיו עצמאיים [לבוש האורה, חזקוני].
קושי נוסף עולה מהתנהגותו של יעקב עצמו בהמשך הדרך, לקראת המפגש עם עשיו, שם הקדים את נשיו לבניו. ההסבר לכך נעוץ בנסיבות השונות של הסכנה. בבריחה מלבן, הסכנה ארבה מאחור, ולכן יעקב מיהר לקחת את בניו ולהציבם בראש המחנה, מתוך מחשבה שאם לבן ישיג אותם, הוא יפגוש קודם את בנותיו ויתמלא עליהן ברחמים [צאינה וראינה]. לעומת זאת, במפגש עם עשיו הסכנה הגיעה מהחזית, ולכן יעקב העדיף לעכב את בניו מאחור ככל האפשר כדי להגן עליהם [דברי דוד]. בנוסף, בשעת בריחה חפוזה אדם נוטל קודם כל את היקר לו מכל, ואילו בהליכה מסודרת יותר, או בעת היערכות למפגש, שיקולי ההגנה וכללי הנימוס משתנים [פרדס יוסף].