הפער הגיאוגרפי שנוצר בין מחנות הרועים הוא שהעניק ליעקב את יתרון הזמן הקריטי להימלטות, והוביל למרדף דרמטי ומהיר.
הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך שההודעה הגיעה ללבן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ליציאת יעקב, נעוצה בעובדה שזה היה המרחק הפיזי שנקבע מראש בין העדרים שלהם [רש"י, ביאור יש"ר, שוטנשטיין]. באשר לזהות המודיעים, יש הסבורים כי היו אלו רועי הצאן של לבן עצמו שעבדו תחת יעקב [העמק דבר], בעוד מסורת מדרשית מזהה את המגיד כעמלק [קיצור בעל הטורים].
הפרשנים דנים בגיאוגרפיה של הבריחה וביחס שבין מיקום העדרים לעיר. גישה אחת מציעה שיעקב ברח ישירות מן השדה שבו רעה את הצאן. מנגד, יש הטוענים כי יעקב נסע מתוך העיר עצמה, שכן שם היו ביתו, נשיו וילדיו. לפי תפיסה זו, ייתכן שצאן לבן היה ממוקם במזרח העיר בעוד יעקב היה במערבה, או שלבן פשוט לא הבחין בהיעדרותו במשך שלושה ימים [רמב"ן, הטור הארוך].
כאשר נודע ללבן כִּי בָרַח יַעֲקֹב, הוא אסף את קרוביו ואנשיו – בין אם מקרב גוזזי הצאן בשדה ובין אם על ידי חזרה לעירו כדי לגייס גיבורים ואנשי חיל – ויצא למרדף [רמב"ן].
הבדל ניכר בולט בין אופי תנועתם של השניים: יעקב התנהל באטיות ובכובדות בשל המלאכה הרבה, רכושו העצום, משפחתו וילדיו. לעומתו, לבן רדף אחריו במהירות עצומה, כדרכם של גיבורים או גנבים הממהרים בדרכם [בכור שור, צאינה וראינה בשם חזקוני]. פער זה מסביר את לוחות הזמנים המורכבים של המרדף: בזמן שלקח לשליח להגיע ללבן (שלושה ימים), יעקב המשיך להתקדם. למרות הפער הגדול שיעקב צבר, מהירותו העצומה של לבן אפשרה לו לגמוא ביום אחד או במספר ימים מועט מרחק שיעקב עבר בשישה או עשרה ימים, וכך להשיגו ביום השביעי למרדף [רמב"ן, רבנו בחיי, בכור שור]. יש אף המציעים כי יעקב החל את בריחתו ביום ראשון בשבוע, ולבן השיגו ביום השבת [רבנו בחיי].