בראשית, פרק ל״א, פסוק מ״ח

ההסכם בין יעקב ללבן מגיע לשיאו כאשר הגלעד שהוקם מקבל את תפקידו הרשמי ואת שמו הסופי המוסכם על שני הצדדים.

הפרשנים נדרשים לשאלה מדוע לבן, שקרא קודם לכן לגל בארמית "יגר שהדותא", משתמש כעת בשפה העברית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלבן בחר לדבר בלשונו של יעקב, ומאחר ששניהם הסכימו על השם העברי, זהו השם שהתקבע ונשאר [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. יש שרואים בכך כניעה מצידו של לבן, שהשפיל את עצמו והסכים להשתמש בשפתו של יעקב כדי לאשר את העדות [ספורנו]. עם זאת, קיימת דעה חלופית ולפיה לבן אכן דיבר בשפתו, אך התורה בחרה לתרגם את דבריו ללשון הקודש [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך].

בעקבות הכרזה זו, המילים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד מצביעות על כך שהביטוי הפך מתיאור מצב פשוט לשמו העצמי והרשמי של הגל [העמק דבר]. הניקוד של המילה הוא גַּלְעֵד ולא גִּלְעָד, משום שהכוונה היא לאבנים עצמן, אף על פי שיש בכך רמז לשמו העתידי של האזור כולו [שד"ל]. מבחינה מסורתית, באחד מספרי התורה הישנים המילה נכתבה כשתי מילים נפרדות, אך המסורת המקובלת בידינו היא לכתוב זאת כמילה אחת מחוברת [מנחת שי].

באשר למהות העדות, המילים הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם מעוררות דיון לגבי תוקף ההסכם. גישה אחת מסבירה כי הגל מתחיל לשמש כעדות החל מאותו יום והלאה, כדי להבטיח שלא ירעו זה לזה, אף על פי שעיקר הברית נועדה לדורות [העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים שלבן ניסה להגביל את שבועתו, והדגיש שהגל הוא עד רק לאותו יום. לשיטתו, ממחר כל אחד ישוב לביתו ולא תהיה סכנה של פגיעה הדדית, ולכן המקום נקרא גַּלְעֵד המציין עדות זמנית, ולא "גל עדות" המציין עדות נצחית [מלבי"ם].

לצד המשמעות המילולית, ישנה מסורת על אופן כריתת הברית בפועל. במעמד זה הוכנסה חרב שלופה לתוך גל האבנים, והצדדים קבעו כי מי שיפר את הברית ויעבור את הגבול כדי להרע, יידקר בחרב וייכשל באבנים. מסורת זו קושרת את המעמד לדמותו של בלעם, המזוהה כלבן או מצאצאיו. כאשר בלעם הלך לקלל את ישראל ובכך הפר את הברית, רגלו נלחצה אל הקיר כאות לאותן אבני עדות, ולבסוף הוא מצא את מותו בחרב, אותה חרב סמלית שהונחה בגלעד [רא"ש].