בראשית, פרק ל״א, פסוק מ״ח

ההסכם בין יעקב ללבן מגיע לשיאו כאשר גל האבנים מקבל את תפקידו הרשמי. לבן מכריז כי הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, ובכך הוא משפיל את עצמו ובוחר להשתמש בשפתו העברית של יעקב כדי לאשר את העדות, אם כי ייתכן שהתורה פשוט תרגמה את דבריו ללשון הקודש. משמעות ההכרזה היא שהגל ישמש כעדות מאותו יום והלאה כדי למנוע פגיעה הדדית לדורות, אף שיש הסבורים שלבן ניסה להגביל את תוקף העדות לאותו יום בלבד. בעקבות זאת הפך תיאור המצב לשמו העצמי והרשמי של הגל, ועַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ גַּלְעֵד. כדי לתת תוקף למעמד, מסורת קדומה מספרת כי הונחה חרב שלופה בתוך אבני העדות, כסמל לכך שמי שיפר את ההסכם ויעבור את הגבול ימצא את מותו.