שעת הכושר לבריחה הגדולה של משפחת יעקב מגיעה כאשר נוצר שילוב נדיר של מרחק גיאוגרפי והסחת דעת. בעוד אב המשפחה שקוע בענייניו, מתרחש אירוע סתרים שבו הבת נוטלת עמה את חפצי הפולחן המסתוריים של אביה, פעולה שנעשית כולה מאחורי גבו של בעלה.
המילים וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ מסבירות את חלון ההזדמנויות שנפתח בפני יעקב ורחל. גז הצאן נחשב באותם ימים לתקופה של משתה ושמחה לכל המשפחה ולרועים, בדומה לעונת הקציר של עובדי האדמה [העמק דבר, שד"ל]. בנוסף לכך, הצאן שלבן ובניו רעו היה ממוקם במרחק של שלושת ימי הליכה ממקום הימצאו של יעקב. עובדה זו, יחד עם היעדרותם של לבן ובניו מהבית לטובת חגיגות הגז, אפשרה ליעקב לברוח מבלי שאיש יבחין בכך מיד, ולרחל לפעול באין מפריע בתוך הבית [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, בכור שור].
המוקד המרכזי של הפסוק הוא מעשה הגניבה: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים. מהותם של התרפים שנויה במחלוקת בין הפרשנים, אך כולם מסכימים כי מדובר באמצעים מיסטיים לגילוי עתידות. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכלים מנחושת שנועדו לחישוב שעות היום ולצפיית העתיד באמצעות חכמת המזלות. לפי גישה זו, השם "תרפים" נגזר מהמילה "נרפים", משום שהנבואה או המידע שהם מספקים הם רפים, כלומר, לעיתים נדירות הם דוברי אמת וברוב המקרים הם מכזבים [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, טור, רבנו בחיי]. גישה שנייה גורסת כי התרפים היו צלמיות או פסלים בצורת אדם, שהוכנו בשעות מסוימות כדי לקלוט כוחות עליונים ולדבר אל הקוסם באמצעות כוח הדמיון [אבן עזרא, רלב"ג, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ, אם למקרא]. הגישה השלישית, המבוססת על מדרשי חז"ל, מתארת את התרפים כפרקטיקה של כישוף אפל: היו לוקחים אדם בכור, שוחטים אותו, מולחים את גופו בבשמים, ומניחים תחת לשונו לוחית זהב שעליה חרוט שם של רוח טומאה. את הגופה היו מציבים בקיר, מדליקים לפניה נרות, והיא הייתה לוחשת וחוזה את העתיד [רבנו בחיי, הדר זקנים, דעת זקנים, צאינה וראינה, מחוקקי יהודה].
באשר למניע של רחל, הפרשנים מציגים שני קווי חשיבה עיקריים. המניע הראשון הוא מעשי וקשור לבריחה. לבן היה קוסם ומנחש מומחה, וחי באזור שהיה ידוע בכישוף. רחל חששה שכאשר אביה יגלה שהם ברחו, הוא ישתמש בתרפים כדי לגלות את מסלול בריחתם. לכן, היא גנבה אותם כדי לעוור את עיניו ולמנוע ממנו לעלות על עקבותיהם [רשב"ם, רד"ק, העמק דבר, חזקוני].
המניע השני הוא רוחני וחינוכי. רחל ביקשה להפריש את אביה מעבודה זרה. הכתוב מדגיש שהיא גנבה את התרפים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כדי לרמז שהמעשה לא נועד לתועלתה האישית, אלא כוון כלפי אביה. היא קיוותה שכאשר לבן יגלה ש"אלוהיו" נגנבו ואינם מסוגלים להגן אפילו על עצמם, הוא יבין שאין בהם ממש ויעזוב את אמונתו השקרית [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, תולדות יצחק, רבנו חננאל]. יש מהפרשנים המציינים כי ייתכן שרחל עצמה עדיין האמינה במידה מסוימת בכוחם של התרפים כמעין גורל או כוח רוחני שיכול ללוות אותם בדרך, אך לא כעבודה זרה של ממש [שד"ל, אם למקרא].
מול הגישה הרוחנית עולה שאלה טבעית: אם מטרתה הייתה רק להשמיד את העבודה הזרה של אביה, מדוע היא לקחה את התרפים עמה במסע הארוך ולא קברה אותם מיד בדרך? [אבן עזרא]. על כך משיבים הפרשנים בשתי דרכים. האחת היא שרחל פשוט לא מצאה זמן או מקום נסתר להיפטר מהם. שיירת הבריחה כללה עבדים, שפחות וילדים רבים, והיא לא רצתה שאיש יבחין במעשיה. תוכניתה הייתה להמתין עד שיגיעו למקום מבטחים ואז להטמינם [תולדות יצחק]. תשובה אחרת מציעה שרחל שמרה את התרפים אצלה למקרה שלבן ירדוף אחריהם וישיג אותם. היא תכננה להחזיר לו אותם כדי להוכיח שהיא אינה גנבת, דבר שלא הייתה יכולה לעשות לו הייתה משמידה אותם בדרך [גור אריה].
לבסוף, הפרשנים מסכימים כי כל המהלך המורכב הזה נעשה לחלוטין ללא ידיעתו של יעקב. אילו יעקב היה יודע על כך, הוא מעולם לא היה מאפשר לרחל לקחת דבר מבית אביה ללא רשותו, קל וחומר חפצים המשמשים לעבודה זרה ולכישוף [רד"ק, מלבי"ם, תולדות יצחק].