פגישתו הטעונה של לבן עם יעקב לאחר עזיבתו הפתאומית מציפה כעס רב וחרדה. לבן, שראה ביעקב את המקור המרכזי לשגשוגו הכלכלי, חש מעורער בעקבות הבריחה, ובכעסו הוא ממהר להטיח ביעקב האשמות קשות, אף שידע היטב כי בנותיו אינן באמת שבויות [ביאור שטיינזלץ].
בפתיחת דבריו, לבן זועק מֶה עָשִׂיתָ. טענתו המרכזית היא שיעקב התעשר במרמה, ולכן הוא דורש לדעת מהו הפשע שבגינו נאלץ לברוח באישון לילה בטרם תתגלה גניבתו [ביאור יש"ר]. לבן מציג את טענותיו כדרישה מוסרית לצדק ויושר; לשיטתו, גם אם יעקב חשש שלא יקבל אישור לעזוב, לא הייתה לו כל רשות חוקית או מוסרית להסתלק ללא ידיעתו [מלבי"ם].
ההאשמה וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי מתפרשת כהונאה וכפגיעה רגשית. לבן מאשים את יעקב שהסתיר את כוונותיו האמיתיות [רש"ר הירש], והעמיד פנים עד כה שהוא אוהב ומכבד את נשיו, אך במעשה הבריחה הוכיח את ההפך, שכן מנע מהן פרידה מכובדת וברכת אב [העמק דבר]. בנוסף, לבן קובל על כך שיעקב גזל ממנו את הסיפוק הרגשי הטבעי המגיע לו כאב וכסב הנפרד מצאצאיו [רש"ר הירש].
בהמשך, לבן קובל: וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. הוא מאשים את יעקב שלקח את בנותיו ללא הסכמתן, ללא דעת קרוביהן ובלי שום כבוד או לוויה ראויה, ממש כנשים הנלקחות בכוח על ידי אנשי צבא [רד"ק, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה חָרֶב בהקשר של שבי הוא יוצא דופן. מכיוון שחרב נועדה להריגה ולא ללקיחת שבויים, המילה משמשת כאן בהשאלה לתיאור חיל צבא או כוח חמוש היוצא למלחמה.
בניתוח מעמיק של כפל ההאשמות, מתגלה סתירה פנימית בהתנהלותו של יעקב שעליה עומד לבן. מצד אחד, יעקב פעל כגנב מפוחד המתחמק בסתר, אך מצד שני, הוא הוביל שיירה גדולה בגלוי ובזרוע נטויה כגיבור מלחמה. אולם סתירה זו בדיוק היא שחושפת את חכמתו של יעקב. כדי לעכב את המרדף, יעקב בחר לצעוד בדרך המלך בראש מורם. כל מי שראה את השיירה הגדולה הניח מיד שהדבר נעשה בהסכמתו המלאה של לבן, שהרי אדם בורח אינו צועד בגלוי. תחבולה זו היא שגרמה לכך שאיש מהרואים לא מיהר לדווח ללבן על העזיבה, והיא שהעניקה ליעקב פער של שלושה ימים בטרם נודע הדבר ללבן [אדרת אליהו].