הקמת גל האבנים והסעודה המשותפת מהווים את הצעדים המעשיים שנועדו לתת תוקף לברית השלום שנכרתה. פעולות אלו משלבות עשייה פיזית של הקמת גלעד לצד סעודה סמלית המבטאת פיוס ואחווה.
בזיהוי האנשים שאליהם פונה יעקב במילים לְאֶחָיו, קיימת מחלוקת יסודית בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי מדובר בבניו של יעקב [רש"י, מזרחי, הדר זקנים, פרדס יוסף]. יעקב מכנה אותם "אחים" בלשון כבוד, כדי להדגיש שהם גיבורים וצדיקים כמותו, הניגשים עמו יחד לכל מלחמה וצרה [גור אריה, דברי דוד]. מעבר לכך, הפנייה לבניו בתואר "אחיי" נועדה להעביר להם מסר חינוכי ומוסרי; יעקב רצה להרגיל אותם לרדוף שלום מתוך רצון פנימי, ולא רק מתוך ציות לגזרת אביהם [העמק דבר].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת כי יעקב פונה לקרוביו ואנשיו של לבן [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, לבוש האורה]. הם נקראים אחים משום ששניהם חולקים מוצא משותף ממשפחת נחור אחי אברהם. יעקב בחר לבקש מאנשי לבן לעשות את המלאכה מתוך כבוד ללבן חמיו, כדי שלא לתת לו פקודות ישירות [רמב"ן]. לחלופין, מרגע שהושג השלום וכוננה הברית, נחשבו כל הנוכחים משני המחנות לאחים [רד"ק]. יש המוסיפים כי הפנייה הייתה כללית לכלל אנשי מחנהו של יעקב, כולל עבדיו [ביאור שטיינזלץ].
בפסוק ניכר הבדל בין ציוויו של יעקב לבין הביצוע בפועל. יעקב אומר לִקְטוּ אֲבָנִים, פועל המרמז על איסוף של אבנים קטנות, אך מיד לאחר מכן נכתב וַיִּקְחוּ אֲבָנִים. פער זה נובע מכוחו הפיזי העצום של יעקב; בעיניו האבנים נראו קטנות וקלות ללקיטה, אך בפועל מדובר היה באבנים גדולות וכבדות שהצריכו "לקיחה" משמעותית [שפתי כהן].
האבנים נאספו כדי ליצור גָּל, שהוא מצבור אבנים שנגללו יחד למקום אחד, ושימש גם כנקודת תצפית [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. הפרשנים מצביעים על הבדל תיאולוגי ותרבותי עמוק המסתתר כאן. מנהג העברים היה להקים אבן אחת כ"מצבה", המסמלת את האמונה באל יחיד, ולכן יעקב הקים מצבה בעצמו. לעומת זאת, מנהג הארמיים היה להקים גל של אבנים רבות, שרומז לאלילים רבים או לעבודת גלגל החמה. לכן יעקב הורה לאנשי לבן להקים גל אבנים התואם את מנהגם, וכך ניצבו שני הסמלים זה לצד זה כעדות לברית [שד"ל, רבנו בחיי, מחוקקי יהודה].
הסיום וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל מתאר סעודה שנערכה בסמוך לגל האבנים. אכילה זו אינה רק צורך גופני, אלא אקט סמלי ומקובל של כורתי ברית, האוכלים יחד מלחם אחד כאות לאהבה, חברות ושלום [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. ייתכן שהייתה זו אכילה מועטת לשם זיכרון, או שהפסוק מקדים ומתאר את סעודת הזבח הגדולה שמוזכרת בהמשך [רמב"ן, הטור הארוך, שד"ל]. באמצעות סעודה זו, בחר יעקב להתעלם מהקנטותיו הקודמות של לבן, וליצור אווירה של ביטחון ופיוס אמיתי [העמק דבר].