הפרידה בין שני אישים החושדים זה בזה דורשת סמכות עליונה שתבטיח את קיום ההסכם ביניהם. במעמד זה מוקם ציון דרך פיזי, המשמש תזכורת מתמדת להשגחה האלוהית המגשרת על פני המרחק הגיאוגרפי.
הפרשנים נחלקו לגבי מהותה של וְהַמִּצְפָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו נמשכת לפסוק הקודם, כלומר יעקב קרא למקום גם "גלעד" וגם "המצפה" [רמב"ן, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. באשר לזיהוי המצפה עצמה, יש הסבורים כי מדובר באבן המצבה או בגל האבנים עצמו שהקים יעקב [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, בכור שור]. אחרים מפרשים כי זהו שם של מקום גבוה או הר סמוך שניתן לצפות ממנו למרחוק, אשר לימים נודע בשם "מצפה גלעד" [רש"י, רשב"ם, ספורנו, שד"ל]. דעה ייחודית מציעה כי המילים "מצבה" ו"מצפה" הן למעשה אותה מילה, שכן בשפה הארמית האותיות בי"ת ופֵ"א מתחלפות זו בזו, ולבן התכוון למצבה אך ביטא זאת כמצפה [נתינה לגר].
באשר למילים אֲשֶׁר אָמַר, עולה השאלה מי הוא הדובר. יש הסבורים כי הדובר הוא לבן בלבד [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. לעומתם, פרשנים רבים טוענים כי שני הצדדים, יעקב ולבן, אמרו זאת זה לזה, שכן לא ייתכן שהתורה תקבע שם של מקום לדורות רק על סמך דבריו של לבן הארמי [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד]. גישה המשלבת בין הדברים מציעה כי המילה "אמר" מתייחסת לשניהם: יעקב אמר שהאבן תהיה למצבה, ולבן אמר שה' יצפה ביניהם [העמק דבר].
משמעות המילה יִצֶף היא יראה וישגיח, מלשון צופה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדייקים כי פועל זה מתאר מי שרואה ואינו נראה [שד"ל, מלבי"ם, מחוקקי יהודה]. משמעות ההשגחה כאן אינה רק ראייה בעלמה, אלא שה' ישמש כדיין ושופט, ויעניש את מי שיפר את ברית השלום שנכרתה [ספורנו, מזרחי, ברכת אשר על התורה].
הצורך בהשגחה אלוהית זו נובע מהמצב של כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה להסתרה מכוונת או למעשי סתר, אלא פשוט למרחק הגיאוגרפי הרב שיווצר ביניהם. מכיוון שמעתה והלאה לא יוכלו לראות זה את זה ולאכוף את ההסכם, הם ממנים את ה' – הצופה גם בנסתרות – לעד נצחי ביניהם [רד"ק, מזרחי, גור אריה, מלבי"ם].