זעמו הכבוש של יעקב מתפרץ לכדי עימות פומבי, והוא הופך את החיפוש של לבן אחר התרפים למשפט גלוי על יושר ומוסר. למרות שלבן האשים את יעקב במפורש רק בגניבת אלוהיו, יעקב מבין מתוך אופן החיפוש כי החשד כלפיו עמוק ורחב הרבה יותר.
כאשר יעקב אומר כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כׇּל־כֵּלַ֗י, הוא חושף את כוונותיו הנסתרות של לבן. השימוש בפועל מִשַּׁ֣שְׁתָּ מעיד על מישוש בכוח ובחוזקה, תוך לחיצת הבגדים והשקים. אופן חיפוש אינטנסיבי זה מוכיח שלבן חיפש חפצים קטנים ומוסתרים כמו טבעות או כפות, ולא רק פסלים גדולים [אדרת אליהו]. בנוסף, לבן בדק גם כלים קטנים וחבילות שברור כי התרפים אינם יכולים להיכנס לתוכם. מכך הסיק יעקב שלבן חושד בו בגניבת רכוש רגיל, ומחפש עלילה כדי להאשימו [מלבי"ם, אור החיים, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שלבן למעשה השליך את פגמיו שלו על יעקב, ומתוך קלות הראש שלו עצמו בממון, חשד ביעקב כגנב [אור החיים, העמק דבר].
בתגובה לכך, יעקב דורש שקיפות מוחלטת ושואל מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ. הוא מאתגר את לבן להציג כל חפץ, ואפילו כזה שיש לו ספק לגביו [אור החיים]. בדרישתו שִׂ֣ים כֹּ֔ה, יעקב תובע מלבן לערוך את טענותיו ואת החפצים כאן בגלוי, ולא לדבר אחד בפה ואחד בלב [רד"ק, ביאור יש"ר].
יעקב מתעקש שהבירור ייעשה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ. "אחיו" של יעקב הם הרועים והאנשים שעימו [רד"ק]. הנוכחות של שתי הקבוצות הכרחית, שכן יעקב אינו סומך על אנשיו של לבן לבדם, החשודים כרמאים כמותו [אור החיים]. אנשים אלו מכירים היטב את רכושו של לבן, ויכולים להבחין בקלות בין כליו של יעקב לכליו של עובד אלילים [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, יעקב דורש וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה וְיוֹכִ֖יחוּ אינה מתן תוכחה או נזיפה, אלא בירור, הכרעה ופסיקת הדין. לו היה מדובר בתוכחה, הפסוק היה צריך לומר "ויוכיחו אותנו" ולא "בין שנינו", שכן לשון זו מצביעה על צד שלישי המכריע במחלוקת בין שני צדדים [מזרחי, שפתי חכמים, פרדס יוסף, רש"י]. מטרת ההכרעה היא לשפוט מי משניהם הוא הפושע האמיתי: האם זהו יעקב שנרדף כגנב, או שמא לבן שניצל אותו והחליף את משכורתו פעמים רבות [שד"ל].